טל גלעד
כבר אמרתי שאני לא דתי, נכון? בערב פסח, בשעות הבוקר, יצאתי מברטיסלבה לוינה לאיזה סידור קטן. את הזמן שנותר ניצלתי לטיול קצר בעיר. היה יום של מזג אוויר נאה, זמן מתאים לבדוק עוד כמה אתרים לקראת עונת התיירות.
כאשר עמדתי לחזור לחניה צילצל הטלפון. בתי, שהיא דווקא כן דתיה, התקשרה להגיד לי חג שמח ולשאול איך אני מעביר את החג. איפה שאני שוהה עכשיו בברטיסלבה, אמרתי. לא, אין לי באזור שום קהילה יהודית או בית כנסת בסביבה.
אז מאיפה יהיו לך מצות? אין לי מצות, הודיתי, אני לא אוהב מצות. אני שומר כמיטב יכולתי, לא קלה כחמורה, משתדל, אבל לא אוהב מצות. לא רוצה מצות.
בבקשה תשיג מצה מאיפה שאתה יכול – ביקשה בתי – זה חשוב, מאוד חשוב לאכול מצה בפסח, אפילו מצה אחת אם תוכל להשיג. יכולתי לשמוע את הרעד בקולה, הבנתי כמה זה חשוב לה. במצבים כאלה אני לא מתווכח. בסדר, הבטחתי בלי לדעת אם אוכל לקיים, אני אשיג.
יום שישי, שלוש וחצי אחה״צ, בחו״ל. מה נפל עליי, חשבתי, מה מצות, מאיפה אשיג מצות עכשיו. בוינה יש חנויות כשרות, אבל בשעה זו הכל כבר היה סגור כמובן, מלבד חנות אחת שלדעת גוגל היתה פתוחה.
התחיל גשם אירופי, מהגשמים האלה שמגיעים משום מקום באמצע יום בהיר. רוח קרה. אני עומד שם ליד הגן העירוני של וינה, מחפש מחסה, מנווט את הדרך בהליכה מהירה ורטובה חזרה לחניה ומשם ממהר לחנות. איזה פתוחה. הכל סגור. המשכתי עם הרכב מעבר לפינה ועצרתי, מנסה לחשוב מה לעשות. התחלתי להתעצבן על הסיטואציה שנראתה לי הזויה לגמרי. מתרוצץ בוינה באזורים שאני לא מכיר ומעולם לא הייתי בהם ומחפש מצות. נסעתי לוינה למטרה אחרת לגמרי, לא תיכננתי להתעסק במצות עכשיו. שני חרדים עברו בסמוך, יצאתי מהאוטו ורצתי אחריהם.
סליחה, אולי אתם יודעים איפה אני יכול להשיג מצה?
הם נראו די מופתעים, אחד ענה ביידיש והשני תירגם לי – יש בית חב״ד פה קרוב, אמרו לי, נסה אצלם. הראו לי את הכיוון. מיהרתי לשם, לא מצאתי כלום בין השלטים, חשבתי שאולי טעיתי בדרך והתכוננתי לחזור, ואז ראיתי את השלט ״חבד האוס״.
נכנסתי, שני אנשים היו בפתח, אחד שעובד במקום ובחור חרדי שהגיע עם מזוודת טרולי, ממש באותו רגע, כנראה כמה שניות לפניי. הסתבר שהגיע בטיסה מישראל באותו יום.
שלום, אולי אני יכול להשיג פה מצה?
מצה אחת או שלוש? שאל הבחור מחב״ד. לא ידעתי מה לענות. מילמלתי בטיפשות: ״לא יודע, מצה.״ מישהו הגיע עם רכב אספקה. ״יעקב!״ קרא הבחור מהפתח ״גיב אים דריי מצות! לך, לך איתו, הוא ייתן לך״.
הבחור מהאספקה פתח את החבילות ברכב וניסה למצוא מצות. בחבילה הראשונה היו רק כלים, באחרת רק מנות אוכל בקופסאות פלסטיק, הוא התאמץ, פתח עוד חבילה, פתח את דלת הרכב מהצד השני. התנצלתי על הטירחה שאני גורם להם, עומדים כולנו בגשם, מנסים למצוא כמה מצות לחילוני המוזר שנחת עליהם משום מקום.
ואז אותו בחור חרדי שהגיע במקרה באותו זמן יחד איתי, אמר ״יש לי״, הוציא חבילה של שלוש מצות שמורות. ״אבל אתה בטח צריך את זה,״ אמרתי, מופתע. ״לא,״ הוא ענה, ״הבאתי את זה למקרה שמישהו יצטרך. והנה, זה אתה.״
הייתי בהלם. לא ידעתי מה להגיד, חוץ משוב ושוב תודה תודה תודה. שאלתי לשמו. רונן בן אולגה. בבקשה, אם תוכלו, ברכו את הצדיק הזה, המלאך שנקרה בדרכי. הוא רק אמר ״תיזהר על המצות, שלא יירטבו בגשם.״
שלוש מצות שמורות. רצתי בחזרה לאוטו כשאני בוכה בלי לדעת למה.
תודה לבתי הנהדרת שכל כך לחצה עליי למצוא מצה, תודה לבחור הזה, המלאך שהיה שם באותו רגע. תודה לשם שבדרכו סידר וחיבר הכל כך שבערב החג יהיו לי שלוש מצות שמורות, אפילו בלי שתיכננתי ובלי שחשבתי על זה.
