בשפה העברית ישנה משמעות מיוחדות למילים ולאותיות. לא במקרה המילה פָנים היא מלשון פְנים. הפָנים שלנו, המבט, המראה, השדר- מעיד על הפְנים. ניתן להמחיש זאת למשל, כאשר אנו פוגשים אדם אהוב. או אז הפָנים שלנו מתרחבות ומאירות. ולהפך, סביר כי כאשר נפגוש אדם שיש לנו קושי מולו, הפָנים יתכווצו או יתקשו.
מבע הפָנים מעיד על הנפש פנימה.
אנשים שמתמחים בקריאת הנפש- על פי צורת הפָנים. כל תזוזה של הגבה או עיוות של הפה, מבטא תהליך מסוים או רגש שמתחולל בתוכנו.
לא פעם קורה לי בתוך מפגש טיפולי עם זוג, כאשר אחד מבני הזוג מדבר, ולפתע השני עושה תנועה מסוימת עם הפָנים. תזוזה של הפה או העיניים וכדומה. לאחר שבן הזוג סיים לדבר, אני פונה לזה שהקשיב ועיווה את פניו ושואלת אותו לגבי הדברים שנאמרו. כמעט באופן מוחלט אני רואה כי הפרצוף שהשתנה- אכן ביטא תחושה מסוימת בתוכו.
אך חשובה מזאת, היא ההבנה, כי ניתן לעשות שינויים של ממש בדרך קלה ופשוטה זו.
דרך שינוי הפָנים.
הכיצד?
הפָנים כאמור משפיעות על הפְנים שלנו. כך שגם שינוי הפָנים, אפילו אם באופן מלאכותי, ישפיע על התחושה שבפְנים. כאשר למשל נשנה את מבטנו כלפי אדם שיש לנו קושי או ריחוק מולו. כלומר, במקום הפָנים הקפוצות, נאיר לו פָנים. נחייך. שינוי המבט, ישנה וישפיע גם על הרגש מבפנים. ובייחוד אם נתמיד בכך. אם נחייך באופן קבוע לשכנה או לגיס שאין לנו קשר טוב עמו, נראה אט אט כיצד הקשר משתנה לטובה. כיצד הפנים שלנו משפיעות על התחושות שלנו מבפנים- ויותר מכך, שינוי הפָנים שלנו, יוצר שינוי גם בהרגשה הפנימית של האדם- שמולנו!
אצל ילדים (ותינוקות) רואים בעוצמה רבה את הכוח של הפָנים- על הפְנים.
מחקרים מעידים כי תינוקות וילדים שחייכו אליהם לעיתים קרובות, יחוו את עצמם מבפנים- כאהובים וטובים יותר. ואילו ילדים שהאירו להם פָנים, לעיתים נדירות יותר, יחוו את עצמם כפחותי ערך וכפחותי אהבה.
לפָנים שלנו יש כוח אדיר. וכדאי להיות מודעים לכך. להשתמש בכוח הזה באופן החיובי עד כמה שאפשר. נאיר פָנים באופן מודע זה לזה. ובכך נשנה ונחזק את התחושות החיובית שבפנים. וגם כלפי אלו שקצת קשה לנו מולם, זה אפשרי. אפילו בלי מאמץ נפשי פנימי, רק עם שינוי הפָנים!
ואסיים בסיפור.
היו אצלי לפני זמן מה זוג, אשר האישה הייתה מרבה לבחון את הבעות פניו של בעלה. בכל פעם שהוא היה מכווץ את אפו, היא מיד זיהתה שהוא כועס. הבעל, נודה על האמת, לא ממש אהב את האבחנות שלה. ובייחוד את זו של הכעס. הוא היה טוען שכלל לא כיווץ את האף (זה קרה לו, כמו להרבה הבעות פנים שלנו, באופן אוטומטי ולא מודע), ושהוא כלל לא כועס. ועוד יותר מכך הוא טען כנגדה: "נמאס לי שכל הזמן את מאשימה אותי בכך שאני כועס!". באחד המפגשים הצעתי לו לעמוד מול הראי, ולחשוב על משהו שמכעיס אותו. הבאתי לו מראה קטנה, והוא הסכים לנסות. הוא חשב וחשב. ולפתע הופיע הכיווץ המפורסם באפו. בתחילה הוא לא שם לב. רק לאחר שהפניתי את תשומת ליבו לכך- הוא זיהה. ואז אמרתי לו: "עכשיו תוכל לשנות. כעת, כשאתה מזהה את המבט הזה בעצמך, תנסה באופן מודע לשנות אותו. תחשוב על משהו מכעיס, תתבונן בראי, ותשנה מבט. אל תכווץ את אפך. אולי אפילו תחייך".
הבחור החליט לעבוד על זה. והתוצאה הייתה מדהימה. ככל שהוא הצליח "לשלוט" וחשוב מכך, לשנות את המבט הזה בפניו- הוא הרגיש כי גם בתוכו, בנפשו פנימה, הוא יוצר שינוי. הוא כועס הרבה פחות. שינוי הפָנים, באורח מפליא ממש, השפיע על הפְנים. לטובה.
ועוד מילה גם לגבינו. תסתכלו רגע בראי, ותתבוננו במבט שלכם כלפי עצמכם. האם אנו מתבוננים על עצמנו ברכות? בחום? במאור פָנים? בהערכה? או שמא הפרצוף הוא קר, רחוק וביקורתי? מגיע גם לנו לעשות שינוי. לשנות את המבט. לפתוח את העיניים, לרכך את הפנים. להרחיב את השפתיים. להתבונן על עצמנו באהבה. וגם פה, שינוי המבט החיצוני, יסייע לנו בשינוי המבט הפנימי.
ובימים הללו, שכולנו מתאוששים מימי הלחימה, מההרוגים, הפצועים הרבים ומהמתח הרב שנצבר- זה הזמן לשנות את הפָנים. להאיר. לשחרר. לפתוח את הכיווצים. לנער שפתיים. לחייך.
והשינוי שבפְנים, בוא יבוא.
אודליה מימון (MA) מטפלת זוגית ואישית, מרצה ומנחת קבוצות. מנהלת מרכז "אוצרות פנימיים"
