הימים שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים נקראים בשם "עשרת ימי תשובה", ובלשון חז"ל: "בין כסה לעשור". כסה הוא כינוי לראש-השנה, עליו נאמר: "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו", וזאת על שם שהלבנה מתכסית בראש-השנה, שהוא תחילת החודש, והירח אינו נראה. עשור הוא יום-הכיפורים החל ביום העשירי לחודש תשרי.
בתלמוד, במסכת ראש-השנה, מובא כי שלושה ספרים נפתחים בראש-השנה: ספר אחד בו רשומים הצדיקים הגמורים אשר נכתבים ונחתמים מיד לחיים. בספר השני נרשמים רשעים גמורים הנכתבים ונחתמים ישר למיתה. הספר השלישי הוא של בינונים, אלו שיש בידם מצוות ועבירות גם יחד. דינם לטובה ע"י תשובה נכונה ומעשים טובים, כאשר הקב"ה, במידת חסדו, "לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו הרעה וחיה".
בימים מיוחדים אלו נמצא ה' קרוב לכל הפונים אליו ומקרב את השבים בתשובה. על כך נאמר בספר 'ישעיהו': "דרשו ה' בהמצאו, קראוהו בהיותו קרוב. יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלוקיו כי ירבה לסלוח". כל זאת לפי שהקב"ה נמצא תמיד בקירבתינו, שהרי "מלוא כל הארץ כבודו". בימים מיוחדים אלו גדולה קירבתו עוד יותר והוא מצפה לתשובתו של כל יהודי. בעשרת ימי תשובה משובצים בתפילת העמידה קטעים מיוחדים (עיינו בפרוט במדור: "הלכות ומנהגים בראש השנה") ולאחריה פותחים את ארון-הקודש ואומרים את תפילת "אבינו מלכנו".
שבת זו שבין ראש-השנה ליום-הכיפורים נקראת "שבת שובה" על שם המילים שבפתיחת ה"הפטרה" הלקוחה מספר 'הושע': "שובה ישראל עד ה' אלוקיך כי כשלת בעוונך". יש מקומות הקוראים לשבת זו בשם "שבת תשובה", כיון שהיא חלה במרוצת עשרת ימי תשובה. בכל תפוצות ישראל דורש רב העיר או הקהילה במשך השבת בפני הציבור דברי התעוררות ותשובה.
"צום גדליה" – יום הצום חל מיד לאחר ראש-השנה בג' תשרי, (למעט שנים בהן חל בשבת ונדחה הצום ליום ראשון, ד' בתשרי). ביום זה נהרג גדליה בן אחיקם. מי שהיה ממונה מטעם מלכות בבל על היהודים שעדיין נשארו בארץ ישראל לאחר חורבן בית-המקדש הראשון וגלות היהודים לבבל. רצח זה גרם להתפוררות שארית הפליטה בארץ ובכך הושלמה למעשה גלות בית ראשון וזוהי הסיבה לקביעת התענית ביום זה.
תחילת הצום בעלות השחר וסופו בצאת הכוכבים. בתפילת שחרית קוראים "סליחות" מיוחדות לצום גדליה.
