השבוע כמו גם בשבוע שעבר אנו קוראים על תפקידי משפחות הלויים:
בני קהת נשאו את כלי המשכן, גרשון את יריעות המשכן ומררי את קרשי המשכן. מלבד ההבדל בתפקידיהם השונים אנו מוצאים גם הבדל בולט בהתייחסות המקרא אל משפחת מררי לעומת שאר משפחות הלוים. התורה נוקטת בביטוי של חשיבות וכבוד: "נשא את ראש בני גרשון" וכן בנוגע לקהת, מה שאין כן בהגיע תורם של בני משפחת מררי נאמר: "תפקוד אותם" ללא כל התייחסות מיוחדת.
דברים ברוח זו מובאים גם במדרש הטוען כי ל'קהת' חלקו כבוד על חשיבות תפקידו בנשיאת ארון העדות, וגרשון כובד בגלל היותו בכור, מה שאין כן בני מררי, שאביהם היה אדם פשוט ועבודתם לא הייתה אלא בנשיאת הקרשים וכיוצא בזה בלבד. אף על פי כן מוסבר בפנימיות התורה כי אין בכוונת המקרא להוריד ממעלתם של בני מררי כי אם להפך, בפסוק רמוזה מעלתם המיוחדת.
התנשאות והתבטלות
השראת השכינה במשכן הייתה תלויה בשני תנאים עיקריים: א) ניצול מיטב הכישרונות לפעילות ועשיה. ב) שיעבוד הרצון העצמי והתבטלותו המוחלטת לקב"ה.
שתי תכונות אלו באו לידי ביטוי אצל משפחות שבט לוי: בני קהת וגרשון סימלו את ניצול הכישרונות לעבודת המשכן ואילו במררי ניכרה קבלת העול וההתבטלות לקב"ה כפי שנרמז בשמם "מררי" – מלשון מרירות והתבטלות.
הדבר התבטא בעבודתם: בני גרשון וקהת נשאו את כלי המשכן החשובים והיריעות המקשטות את המשכן, כך נתנו ביטוי למהותם העצמית – נתינת מיטב הכישרונות והחומרים שבעולם לעבודת ה'. לעומת זאת בני מררי נשאו את הקרשים שהיו עשויים מ"עצי שיטים עומדים", עמידה מסמלת את ההתבטלות, כפי שרואים כאשר אדם מכבד את חברו הוא מבטל את כבודו, קם ועומד בפניו.
היסוד – קבלת עול
יסוד המשכן הם הקרשים, תחילה בונים באמצעותם את מסגרת קירות המשכן המבדילים בין הקודש ובין החול ורק אח"כ מקשטים ביריעות ומכניסים את הכלים. כך הוא גם סדר עבודתו הרוחנית של היהודי: תחילתה בקבלת עול מלכות שמים והתבטלות לבורא העולם כנרמז בקרשים שהיו עומדים, הביטול הוא תחילת הדרך המגיעה למעלות גבוהות יותר בלימוד התורה וקיום המצוות.
זוהי הסיבה שדוקא בנוגע לבני גרשון וקהת השתמשה התורה בביטוי של נשיאת ראש כי הם היו זקוקים להגבהה ורוממות בעבודתם, אולם בנוגע לבני מררי, שעיקר עניינם היה הביטול והפשטות, לא מוזכרת נשיאת הראש והדבר מבליט עוד יותר את מעלתם הגדולה.
נעשה ונשמע
האמור לעיל אקטואלי במיוחד בסמיכות לחג השבועות. ההכנה והתנאי לקבלת התורה היה מאמר בני ישראל: "נעשה ונשמע". דווקא התנהגות זו שלא רק שאינה על פי הגיון אלא היא היפך השכל ממש; וכי מי יחתום על עיסקה כל עוד לא ראה בכלל במה מדובר, היא זו שהביאה אותם למעמד מתן תורה. האמונה הטהורה בה' אלוקי ישראל וביטול כל הרצונות האישיים בהקדמת נעשה לנשמע, מבלי לערב סיבות וטעמים שמקורן בשכל והבנה, הם גם יסוד הבנין של עבודת היהודי הרוחנית.
