רבי דוד מללוב חזר פעם לביתו, ואמר לרעייתו, כי כשהתארח בביתו של ידידו בכפר השכן, אכל דייסה שהרגיש בה ממש טעם גן-עדן.
הרבנית, שידעה כי בעלה רחוק מענייני העולם הזה, מיהרה לצאת לאותו כפר לשאול את האישה לפשר הדייסה שהכינה.
סיפרה האישה, כי כשהגיע הצדיק לביתה לא היה לה מאומה, מלבד קצת קמח. אפילו טיפת שמן ותבלינים לא היו לה. מה עשתה? בשעה שהכינה דייסה מהקמח ומהמים, התחננה לפני הקב"ה: "הלוא אתה יודע שלא הייתי חוסכת כל מעדן כדי להנות את הצדיק, אבל אין לי מאומה. ואילו לך, ריבונו-של-עולם, הלוא יש גן-עדן. תן אפוא מטעמו של גן-העדן בדייסה העלובה שלי".
נראה שה’ שמע לתפילתה.
