בפרשת השבוע אנו קוראים על סיומן של עשרת המכות שהביא הקב"ה על המצריים, כשהאחרונה שבהן היא מכת בכורות. לקראת בוא המכה אנו מבחינים בתכונה מיוחדת גם בקרב בני ישראל. הוראות מיוחדות ניתנו לכל הבתים לצבוע את שני צידי הדלת והמשקוף בדם השה, שנשחט לשם קרבן פסח. הסיבה לכך : להבדיל את בני-ישראל מהמצריים כדי שהמכה לא תפגע בבכוריהם. לכן הוטל איסור חמור לצאת מן הבתים המסומנים במשך כל הלילה, ומי שיצא – דמו בראשו.
ניתן להבחין כי מכה זו שונה מקודמותיה. אף בכל המכות הוכו רק המצריים והמכה לא פגעה באף אחד מבני-ישראל או רכושו, אולם לא היה צורך באות או סימן כדי להגן ולהבדיל את בני- ישראל משכניהם. נשאלת איפוא השאלה ; מדוע היו צריכים לנקוט באמצעי זהירות מיוחדים דוקא במכת הבכורות? ומדוע נצטוו ישראל להשתמש דוקא בדם השה, האם לא ניתן היה למצוא סימן אחר, או אולי לצבוע את פתח הבית בסתם צבע אדום?
הקיטרוג
מטרת המכות שבאו על המצריים היתה בעיקר להראות את כוחו הגדול של ה' וכדי שיכירו בו, כפי שנאמר "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ". לכן בדרך כלל המכה לא פגעה בגופם של המצריים, אלא דוקא ברכושם ובסובב אותם, כדי שהם עצמם יכירו במלכות ה' על הארץ. לכן לא פגעה המכה כלל בבני-ישראל שכן הם הכירו והאמינו בה' אלוקיהם.
לעומת זאת מטרתה של מכת בכורות היתה כל כולה להביא עונש על מצרים על ידי הריגת כל הבכורים ולא להביא לידי כך שיאמינו בה', באותה שעה היה מקום לטענת מידת הדין שקיטרגה על בני-ישראל: "מה נשתנו אלו מאלו "בני-ישראל מהמצריים)?", שכן בני- ישראל היו שקועים עמוק בתוך טומאת מצרים ועבדו לאלילים. אם כך מדוע פוסחת המכה על בני-ישראל, הרי גם להם מגיע העונש?
קשר עצמי
כדי להבדיל בין בני-ישראל למצריים היו זקוקים הפעם לאות וסימן מיוחד אשר בכוחו לבטל את טענת הקיטרוג של מידת הדין. לכן לא נצטוו בני-ישראל להשתמש לצורך צביעת פתח ביתם סתם בצבע אדום, כי אם לקחת דוקא מדם קרבן הפסח. השה שימש למצרים כעבודה-זרה והנה נצטוו בני-ישראל לקחת את היקר והקדוש ביותר למצריים ולשחוט אותו לה'. על פי ההגיון השכלי הקר היתה כאן סכנת התאבדות ממש. עם העבדים לוקח את אלילו של אדוניו, שליטי הארץ, ושוחט אותו לעיניו! ועוד יותר מזה : על בני-ישראל היה לקחת את השה ולהעמידו בביתם כבר בעשירי לחודש, ארבעה ימים שלמים לפני השחיטה, על אף כל החששות והסיכונים הכמעט ודאיים קיימו בני-ישראל את ציווי ה' במסירות נפש וללא טעם ודעת.
ההסבר להתנהגותם נעוץ בקשר העצמי של עם ישראל לאלוקיו שכמוהו כקשר בין אב לבנו, כפי שנאמר : "בני בכורי ישראל". קשר זה אינו מבוסס על שכל והגיון ואינו תלוי בשום גורם חיצוני. כך רואים כי לעיתים, על אף שהבן מפנה עורף להוריו, שומר האב את אהבתו לבנו ואף עוזר לו בעת צרה, מבלי להתחשב בסיכונים הכרוכים בכך. את אותם רגשי אהבה פנימיים אנו אף מוצאים מצד הבן לאביו. לכן, כשישראל התנהגו כבנים והתמסרו לרצון אביהם שבשמים תוך סיכון חייהם, החזיר הקב"ה לבניו את אהבת האב אשר גברה על כל חטאיהם ולא התחשב בטענותיה של מידת הדין. זו הסיבה שדוקא דם השה נבחר לאות המבדיל בין בני-ישראל למצריים.
מעין גאולת מצרים
על דרך האמור לעיל אמרו רז"ל במדרש : "בזכות האמונה נגאלו אבותינו במצרים". עד אותו הזמן היה ידוע בכל העולם כי "לא היה עבד יכול לברוח ממצרים". אף אדם לא העלה בקצה דעתן כי עם שלם, מליוני אנשים, יוכלו לצאת ממצרים. והנה למרות שבני-ישראל היו רצוצים ושבורים מהעבודה הקשה, האמינו הם באמונה פשוטה בבשורת הגאולה שהביא להם משה אודות שחרורם ממצרים. אותה אמונה היא זו שחיזקה את הקשר בין העם לאלוקיו והביאה למימושו ביציאתם ממצרים.
הגאולה העתידה תהיה דומה לגאולת מצרים, כמו שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". לכן, כשם שאז האמונה הביאה ליציאה ממצרים, כך גם בימינו, על ידי האמונה בביאת המשיח, ללא התחשבות בכל ההעלמות וההסתרים הקיימים, נזכה לגאולה האמיתית והשלימה ובקרוב ממש.
