זמן רב חלם העשיר על ספר-התורה שיכתוב, אשר הידורו וקדושתו יעלו על כל ספרי-התורה האחרים. עשיר זה נהנה משני עולמות. הוא היה למדן מופלג, ספוג תורה ויראת-שמים, ומסר שיעורים מאלפים ברבים. כמו-כן התברך ביתו בעושר רב ובחיי הרחבה, אשר דבר לא חסר בהם.
נישא על כנפי חלומו ניגש העשיר לביצוע הדבר. הוא קנה עגלים מובחרים, שאותם שחט שוחט ירא-שמים. את בשרם חילק בין עניי העיר, ואת העורות מסר לידי מומחים, לעבדם לקְלף בעבור כתיבת הספר.
הוא מצא סופר ידוע, מדקדק במצוות, אשר הסכים לגור בביתו ולכתוב בעבורו את ספר-התורה. תנאי התנה עמו, שיכתוב את ספר-התורה בקדושה ובטהרה, בכל ההידורים האפשריים, ובתמורה יובטחו פרנסתו ופרנסת בני-ביתו, עד סיום הכתיבה.
ספר-התורה הושלם בשעה טובה. במעמד מרשים כובדו כל גדולי העיר במילוי האותיות האחרונות, וספר-התורה, עטור מעיל משובץ באבנים יקרות, נישא על-ידי העשיר תחת חופה אל בית-הכנסת.
כל תושבי העיר הוזמנו להשתתף בסעודת המצווה. גם שואב המים הגיע בין הבאים ותפס את מקומו בקצה האולם. הלה, איש תם וישר, אשר התפרנס בקושי מעמל כפיו, לא היה תלמיד-חכם, אולם בכל עת היה אומר פרקי תהילים.
החלה הריחנית שלפניו עוררה את רעבונו, לאחר שכל היום לא בא אוכל אל פיו. הוא הביט כה וכה וראה כי נכבדי העיר עדיין מתמהמהים. לתומו חשב כי איש לא ישים לב אם ייטול את ידיו ויטעם מן החלה.
אולם בדיוק כאשר נטל את ידיו עבר העשיר במקום, ועיניו צדו את שואב המים הממהר להתחיל בסעודה. תחושה של יהירות עלתה בליבו, והוא קרא בזלזול לעבר האיש: "הדיוט, אין לך סבלנות להמתין עד שגדולי העיר ייטלו את ידיהם?! האוּמנם סבור אתה שבגלל אמירת התהילים שלך אתה זכאי לגשת ראשון לסעודה?!…".
מבוייש ונכלם הרכין שואב המים את ראשו, ומיד נשא את רגליו ויצא מן האולם. איש מן הנוכחים ואף העשיר עצמו לא שמו את ליבם לכך, ועד מהרה פתחו הכול בסעודה החגיגית.
שעת לילה מאוחרת. אחרוני האורחים כבר עזבו מזמן, והעשיר יושב לשיעורו הקבוע מול הגמרא. העייפות גוברת עליו, שמורות עיניו נעצמות, עוד רגע והוא כבר נתון בידי 'בעל החלומות'…
רוח חזקה נושאת אותו פתאום הרחק, ומפילה אותו אי-שם, בחבטה על הקרקע. אימה משתלטת עליו, בראותו שהוא נמצא בלב מדבר שומם. הוא מנסה לקום, אך כל איבריו כואבים מהנפילה. בכל-זאת הוא מתחיל להלך אט-אט, עד שהוא רואה מרחוק בית מואר. הוא מתקרב אל הבית, אך חושש להיכנס, שמא דייריו אינם אנשים הגונים.
פתאום הוא שומע קול קורא מתוך הבית: "פנו דרך לדוד המלך, ברוך הבא דוד המלך". לאחר רגע נשמע שוב הקול: "פנו דרך לבעל-שם-טוב, ברוך הבא הבעש"ט".
ופתאום כל איבריו נעשים חידודין-חידודין. הקול נשמע שוב: "מיהו האיש העומד בחוץ, לשם מה הביאוהו לכאן?". ואז הוא שומע את קולו של דוד המלך עונה: "אני הבאתיו לדין, ורבי ישראל בעל-שם-טוב יבוא ויהיה סנגורו".
העשיר מבין כי הוא עומד לפני בית-הדין של מעלה. דוד המלך מתחיל לטעון: "כל ימיי התפללתי שאמירת תהילים תהיה חשובה לפני הקב"ה כסוגיות חמורות שבתורה, עד שהקב"ה הבטיחני שכל מי שעוסק בפרקי תהילים, כאילו הוא עוסק בנגעים ואהלות; והנה בא אדם זה וביזה ברבים איש פשוט, שואב-מים, בגלל אמירת התהילים שלו"…
פתח זקן בית-הדין ואמר: "דינו של איש זה מיתה בידי שמים, אך תחילה עלינו לשמוע מה יש לרבי ישראל בעש"ט לסנגר עליו".
פתח הבעש"ט ואמר: "הדין הוא אמת ונכון, אך בדרך זו לא יתקדש שם ה' בעולם, ולא יֵדעו את קדושת אמירת תהילים. אדרבה, יש לתת לפני האיש בחירה, לקבל עליו דין שמים או שהוא מוכן לערוך סעודה שנייה, שלא תיפול בכבודה מהסעודה הראשונה, ולספר באוזני כל בני העיר את אשר ראה כאן הלילה, ולבקש את סליחתו של שואב המים".
בית-הדין קיבל את דברי הבעש"ט. שליח בית-הדין יצא אל מחוץ לבית למסור לעשיר את ההחלטה, ולקבל את תשובתו. בחיל וברעדה ענה העשיר כי הוא מקבל עליו את הברירה השנייה, ומיד יעשה זאת.
כשזיעה קרה מכסה את גופו התעורר העשיר אל מול דף הגמרא, נרעש ונפחד כולו. בבוקר לא התמהמה וביקש להזמין את כל תושבי העיר לסעודה שנייה, ובסעודה יספר את סיבת הדבר.
מגדולי העיר ועד אנשים פשוטים, ובהם גם שואב המים, הגיעו לסעודה הגדולה. העשיר פתח וסיפר את חלומו הנורא, ובהתרגשות פנה אל שואב המים וביקש את סליחתו.
למחרת עשה העשיר את דרכו למז'יבוז', לפגוש את מי שלימד עליו זכות בבית-הדין של מעלה. כשנכנס לחדרו של הבעש"ט וראה את פניו, נפל מתעלף. כאשר התעורר ורצה לספר את כל הסיפור, הפסיקו הבעש"ט ואמר: "הלוא כבר ראיתיך"…
מאז לא זזה ידו מידו של הבעש"ט, הוא נעשה חסיד בלב ונפש ובכל דבר נהג על-פי עצתו.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
