מסע התלמידים מנתניה לאוקראינה – יומן המנדי'ס

6 מענדלא'ך ויומן אחד

בראשית המסע הוכרז על תחרות כתיבת יומן מסע. לפנינו מקבץ מתוך מספר יומנים שנכתבו ע"י תלמידי הישיבה (להלן – 'תמימים' בעגה החב"דית), המצליחים להעביר את האווירה המיוחדת של מסע בלתי שיגרתי. הדפים שלהלן מובילים את הקורא אל ניקולייב של מעלה, ניקולייב החסידית. אך לא רק ניקולייב. גם יקטירנוסלב, האדיטש וניעזין מקבלים כאן צבע מעניין.

היומן הזוכה הוא של הת' (קיצור של 'התמים', תוארם של תלמידי ישיבות חב"ד) מנחם מענדל לנדא. אך היומן שלפנינו הנו בעצם שילוב של שישה יומנים, כולם על טהרת המנדי'ס: המדריך האהוב והמסור מנחם מענדל סטז'גובסקי, הת' מנדי לנדא הנזכר, ועוד ארבעה מענדל'ס: שטיינמיץ, רייכמן, חורושכין וסולמון. הסגנונות השונים נובעים מעובדה זו. התוצאה? לפניכם:

מהשב שמעתתא לשדה התעופה

במשך תשעה חודשים ארוכים למדנו והעמקנו בחוברות הלימודים המושקעות שיצאו לאור. התפלפלנו והעמקנו בדבריהם של השאגת אריה ה'שב שמעתתא', ועתה הרגע שכה ייחלנו לו הגיע. האמת ניתנת להיאמר שעבדנו קשה. באמת יגענו. המבצע העמיד אותנו במקום אחר מבחינה לימודית. אבל באופן מוזר לא חשבתי שמסע כזה רציני יצא אל הפועל. אבל העובדות יותר חזקות מהכול. אנו עכשיו בבוקרו של י"ט באייר והמסע כבר יצא לדרך. 

את השבוע הקרוב נעשה אני וקרוב ל- 50 מחבריי, תלמידי תות"ל נתניה, במסע אל המקומות הקדושים של רבותינו נשיאנו, נתחקה אחר ערי ילדותו של הרבי, ננשום עמוק לריאות את הווי המקום הרווי במסירות נפשם של רבותינו נשיאנו ודמויות ההוד המקושרים אליהם. אני בטוח שהמסע יטמון בחובו ללא ספק רגעים מיוחדים רבים שיחרטו בליבנו בלהט אש חסידית. אני מקווה שהיומן שלי יוכל למלא את ייעודו בנאמנות, ויתעד רגעים אלה.

המסע יוצא לדרך בראשות ראש הישיבה הרב משה אורנשטיין, כאשר הפתעה נעימה נצפתה לנו, כאשר נודע שאל המסע מצטרף גם יו"ר מוסדות חב"ד בנתניה ורב הקהילה הרב מנחם וולפא.

נחיתה בקייב בשעה 5 אחה"צ. אוטובוסים הסיעו אותנו לטרמינל המרכזי, שם המתינו הפקידים האוקראינים שהחתימו את דרכוננו באשרות כניסה.

יוצאים את הטרמינל תוך שירים וריקודים, השירה החזקה משכה תשומת לב רבה, בפרט לאחר שנעמדנו לתמונה המרכזית על שער הטרמינל, תמונה שונה בנוף הטרמינל.

3 בלילה בהאדיטש

יציאה להאדיטש, מקום מנוחתו כבוד של אדמו"ר הזקן. עוצרים בצידי הדרך לתפילת מנחה בחיק הטבע. נסיעה בת 4 שעות. נכנסנו לעיירה הקטנה בשעה 11 בלילה, טבלנו במקווה הממוקם בבית שע"י הציון. לפי האגדות, חשבנו שנטבול בשלולית כלשהי בפאתי העיירה העתיקה. אך דווקא ציפה לנו מקווה חם ונעים. מעריב, וחיש מהר התיישבנו להתוועדות לוהטת ומעוררת במיוחד שנמשכה עד לשעות הקטנות של הלילה. עייפים מאד.

אבל מי חושב על שינה בהאדיטש של 3 לפנות בוקר… "מ'דארף גוט געדעיינקען וואו מען שטייט און פאר וועמן  מען שטייט", הדהדה קריאתו של הרב אורנשטיין. האמת שלא האמנתי שהחבר'ה התעוררו. כולם היו 'סחוטים' מעייפות. אתמול רצנו כל היום ברחובות להביא ילדים לתהלוכות. הבוקר יצאנו מוקדם לשדה התעופה, בילינו 10 שעות באוטובוסים (לא כולל שעות הטיסה). צריך גם לקחת בחשבון, שהכבישים כאן מתוכננים בצורה מדהימה, כך שכדי לנסוע לציונים הק' אתה חייב 'לרקוד' לכל אורך הנסיעה.. השעה עכשיו 12 בלילה. כולנו נרדמים בהליכה.. אבל הרב אורנשטיין מתעקש, שאי אפשר לגשת אל הקודש ללא התוועדות הכנה. אינני יודע איך זה בדיוק קרה, אבל איך שהוא נדבקנו כולנו בלהבה. המסר הלוהט של ההתוועדות, שלפנינו אולי הזדמנות של פעם בחיים, לעשות שינוי אמיתי עם החיים שלנו, חלחל אצלנו עמוק, וזו הפכה להיות אחת ההתוועדויות המשמעותיות ביותר שידעתי מעודי.

לאן שלח אדמוה"ז את בנו לשליחות

אי אפשר לבית המדרש ללא חידוש. אציין 'תגלית' מעניינת מההתוועדות. הרב אורנשטיין טען שאדמו"ר הזקן שלח את בנו רבי משה (שהיה כידוע חביב עליו במיוחד), ליקטירינוסלב. מכל ברית המועצות הוא שלחו דווקא לשם.. זה שופך אור מעניין על כל המושג 'שביעי לראשון', בייחוד בהתחשב בעובדה שלרבי משה הייתה אריכות ימים מופלגה שלא על דרך הרגיל כלל, והוא נסתלק בגיל 98 (!), בקיץ תרל"ח, זמן קצר ביותר לאחר הולדת רבי לוי יצחק, אביו של הרבי מליובאוויטש (בח"י ניסן תרל"ח).. הלא דבר הוא.. 

3 בלילה. חושך מוחלט. ירדנו בזהירות את מעלה המדרגות המפורסם המוביל לציון. נכנסנו כולנו יחד. ניגנו את כל ניגוני רבותינו נשיאנו. התרגשות אדירה פורצת. ניכרת היטב על פניהם של רבים מאיתנו. יש שלא מצליחים להסתיר דמעותיהם. הרב וולפא מעתיר תפלה בקול נרגש לגאולה מיידית. עד מתי?!, נשמעה הזעקה.

לינת הלילה בבית המלון המקומי. עוד מעט 4 בבוקר ובשעה 7 יש להשכים לסדר חסידות.. בית המלון מכיל אך בקושי 30 מקומות שינה. קרוב ל-20 תל' ישנו בחדרים בשני בתי גויים בעיירה, שנשכרו מראש. אני לנתי עם עוד קבוצת בחורים בבית פרטי הממוקם אי-שם בקצה העיירה. את מי ה'נעגעל וואסער' שאבנו מהבאר בחצר הבית.. בית הלקוח היישר מסיפורי המשפיעים על העיירה 'של פעם'. העייפות הכריעה ונרדמנו מייד. ל-3 שעות בלבד.

השכמה בשעה 7:00 בבוקר. טבילה בנהר השוכן למרגלות הציון הק'. מראה ציורי במיוחד. סדר חסידות מיוחד ומעניין בתורת אדמו"ר הזקן. רבים מנצלים את הדקות, לכניסה נוספת לאדמו"ר הזקן. שחרית, ארוחת בוקר.

ניע זשוריצי כלאפצי…

נוסעים לציונו של אדמו"ר האמצעי, רבי דובער מליובאוויטש, לניעזין. ניע זשוריצי כלאפצי.. נשמעת השירה. נסיעה של 4 שעות. כאן זה נחשב לנסיעה קצרה במיוחד. הנסיעה מנוצלת להתוועדות חסידית תוססת. הכנה לכניסה לאדמו"ר האמצעי. הרבנים אורנשטיין וולפא 'עושים' את העבודה. החבר'ה נכנסים ללחץ. עוד רגע נכנסים לרבי האמצעי..

ניעזין. נכנסנו לבית החיים (בכניסה מוצב באר מים חיים, שם נטלנו את הידיים), חולצים את הנעלים. בדביקות רבה ניגנו את הניגונים המכוונים של רבותינו נשיאנו וביקשנו שוב ושוב מרבותינו נשיאנו שיעתירו תפילה בעדנו ויזרזו את ההתגלות. הייתה התרגשות גדולה.

אתנחתא קלה וחוזרים לקייב. לאחר המסע  לאדמו"ר הזקן ולאדמו"ר האמצעי, מסע מטלטל ומנער את הנפש והגוף גם יחד, הגיעה השעה למצות את יעד המסע המוצהר: מסע בעקבות ערי ילדותו של הרבי.

במסילות אבותינו

מניעזין המשכנו היישר לתחנת הרכבת בקייב. כשהאוטובוס שוטט ברחובות קייב, שטח בפנינו המדריך החביב שלנו, מענדי סטז'גובסקי, את ההיסטוריה רוויות מסירות הנפש של התמימים בעיר. כשרק ירדנו לעבר ה'ואגזאל' (תחנת הרכבת), פצחו התמימים באחת ברגש רב ובדביקות עילאית בשירת 'אני מאמין'. מעגל ענק נוצר. עיגול שסימל באותו רגע את האין סופיות של האני מאמין של כל אחד מאיתנו. עשרות עוברים ושבים במרכזה של העיר עמדו לצלם את הרגע הבלתי שכיח הזה.

לא פחות מ-10 שעות ארכה הנסיעה, זמן שנוצל כמובן להתוועדויות חסידיות קטנות שנערכו בחדרי הקרון הרוסי. הנסיעה בחדרי הרכבת הרוסית (מסתבר שרכבת זו ממש נעה על המסילות כבר למעלה מ-150 שנה.. חסידי הרבי מהר"ש אולי נסעו בקרון זה..) במשך לילה שלם, החזירה אותנו לסיפורים האגדיים והמסתוריים של רוסיה של פעם, של 'מאחורי מסך הברזל'. העייפות גוברת על הרצון לחלוק שוב ושוב את החוויות המיוחדות.

"כאן נולדה נשמתו הק' של הרבי. כאן ממש"

בשעה 5 הכריזה 'מפקדת' הקרון שלנו, על השכמה. ב-5:28 לפנות בוקר הגענו ב"ה בשלום לניקולייב. "כאן נולדה נשמתו הק' של הרבי. כאן ממש" מכריז הרב אורנשטיין בהתרגשות, ומגרש באחת את סימני השינה מפנינו.

את פנינו מקבל חיים, יליד המקום. כיפה גדולה, ציציות מתבדרות וחיוך גדול. לחיים סיבה טובה לחייך. בעוד חודשיים הוא מתחתן עם כלתו, גם היא ילידת ניקולייב. "הורי כלתי, שניהם, הינם יהודים. אך במשך שנים רבות פקדו ר"ל את הכנסייה מידי יום ראשון, עד שהשליח הרב שלום שי' גוטליב הגיע, שלפה מהכנסייה והכניסה ל'שקאלע' של חב"ד. לימים הפכה לאחת העוזרות הראשיות לפעילותו של השליח", סיפר. הייתם צריכים לראות את תפילתו התמה והזכה של חיים, שעתיים מאוחר יותר בביהכנ"ס.

בית המלון הפתיע את כולנו. מאד 'בעה"בטיש'. מסודר, נקי וממש נחמד. דמיינו את זה ממש אחרת. עוד חשבנו שעלינו להביא 'שקי שינה'.. אני לא יודע איך, אבל הכל כאן 'מתוקתק' ברמה צבאית ממש. בכל מקום שהגענו, מחכה לנו אדם, שנראה שמחכה כבר מששת ימי בראשית כדי להוביל אותנו אל היעד הבא. אוטובוס מחכה לנו ברגע הנכון. ארוחות מצוינות מחכות לנו בכל מקום. בכל מקום מקומות שינה מסודרים להפליא. הכול מתנהל כמו שעון שוויצרי. ברור לכולנו שמישהו עבד מאד קשה על המסע על כל פרטיו.

מנהג ש"י טבילות

התארגנות. שתייה חמה ומזונות משובחים חיכו לנו בחדר האוכל המעוצב של המלון. (דאגו עבורנו גם ברמה כזו של פרטים..) יצאנו למקווה. המקווה לא ערוך לקהל גדול כזה בבת אחת. הרבי פעם סיפר כי זכור לו שבניקולייב היה יהודי א' שהיה טובל ש"י טבילות.. עקב הצפיפות, התבקשו התמימים שלא לאמץ עתה מנהג זה..

עפ"י בקשת השליח, אנו משתדלים לנוע כמה שיותר בהליכה רגלית. מסתבר שמעולם לא נראתה בעיר קבוצה גדולה של אנשים בעלי מראה חסידי. שיירה של 50 תמימים עם מגבות על הכתפיים, רש"י ור"ת מתחת לבית השחי, צועדים במרכז העיר, זה דבר נדיר וראשוני.פשוט מעולם לא קרה. האמת שזה מפליא: העיר שבה בחר הקב"ה להוריד את נשמתו הק' של הרבי, עיר שבמשך למעלה ממאה שנים  הייתה ספוגה בהוויי חסידי ומנוהלת כמעט מהיווסדה ע"י משפחת בית הרב, איך זה שאנחנו הקבוצה הראשונה?. בכל מקרה, בכל פעם שאנו צועדים ברחוב, המצלמות לא מפסיקות לתקתק. אנשים מתעניינים ללא הרף. מסתבר שרובם ככולם מודעים לעובדה המיוחדת שעירם זכתה בלידתו של מנהיג העם היהודי.

ההתרגשות רבה. פוסעים בשבילים בהם צעד הרבי בילדותו. אפשר ממש למשש את ההתרגשות בידיים.

בין המזרח לפלעצל

מתיישבים להתפלל בביהכנ"ס של הרב גוטליב. דודו של הרבי, שהיה אהוב עליו במיוחד, הרב שמואל שניאורסון הי"ד שימש כאן כרב, וההשערה קרובה לוודאי שהרבי התפלל כאן פעמים רבות. בכלל ידוע כי הרבי רחש לדוד זה אהבה רבה. עתה הדמיון פורה. היכן ישב. הבחורים שישבו בשולחן ב'מזרח', החלו לנוע באי נוחות. הרבי כנראה ישב כאן לצד סבו או אביו. מישהו אחר טען שאם נשפוט לפי מקום מושבו של הרבי בבתי הכנסת שבפלעצל בפאריז, אז דווקא יש לחוש לשולחן בצד המערבי.. בקיצור, האפשרות שהרבי התפלל כאן את תפילותיו הראשונות העבירה 'חשמל' בין התמימים והייתה ניכרת  התעוררות מיוחדת בתפלה.

טקס הקבלת פנים נערך לצד אנדרטת הנצחה מיוחדת. בצורה של ספר ענק בהוצאת קה"ת, כאשר מארבע צדדיו מופיעות כתוביות ב-4 שפות (עברית, אנגלית, רוסית ואוקראינית), בהם נאמר "לזיכרון נצח      מנהיג העם היהודי   ". במהלך הטקס נשא גם הרב וולפא דברים נרגשים, בצטטו את הזוהר בשמות עה"פ איש מצרי: תמן איתילד, תמן נתגדל ותמן סליק נהורא עילאה". המשפט הזה הפך לאבן יסוד של המסע. זה שפך אור על המקום בו אנו זוכים לעמוד ברגע זה ממש.

היה משפט נוסף שנאמר ע"י הרב אורנשטיין, שחידד ועורר היטב  את החבר'ה: על משקל המשפט מצד הקליפה כי בבאזל נולדה מדינת ישראל, ניתן לומר שכאן במוסקובציה 69 נולד ונרקם ציור הגאולה העתידה. "מיום הלכי לחדר ועוד קודם לכן נרקם במוחי ציור הגאולה העתידה". זה היה כאן. לא באנו לכאן, חזר ואמר עוד פעמים רבות, כהיסטוריונים, כ"א באמונה תמימה שכאן במקום הזה שבו הכול התחיל, זה המקום לשאוב בו כוחות חדשים ודליים של אמונה ועשייה ליציאה מהגלות הפנימית והכללית. 

הכתובת החדשה של הישיבה

הטקס הסתיים, ואנחנו התיישבנו לסדר נגלה במאהל שהוקם מיוחד עבורנו בחצר הרבי, במוסקובציה 69. זו היא מעתה כתובתה החדשה של הישיבה: מוסקובציה 69, ניקולייב. הלא דבר הוא. הלימוד כאן הוא באופן אחר לגמרי. חיות אחרת. זה מרגיש ממש 770 בחגי תשרי. הנהלת הישיבה הוציאה חוברת מיוחדת לסדר חסידות וחוברת מיוחדת לסדרי נגלה. החוברת כוללת שיחות של הרבי בנגלה על מסכת פסחים. השיחות נלמדות בחיות מיוחדת. מידי יום מוסר כאן הרב אורנשטיין 'שיעור כללי', שכמו בכל שיעוריו, השיעור מיוסד על תורתו של הרבי. כעת, בחצר הרבי, זה מקבל חן מיוחד. התמימים משתתפים בפלפול (נראה יותר מכפי הרגיל) בהתרגשות. אל הבית והחצר נשוב בהמשך.

את ארוחת הצהריים אנו סועדים בבית הספר של הרב גוטליב. ביה"ס שוכן במרכז העיר ממש והוא משתרע על פני שטח של 9,000 מטר. למעלה מ-200 ילדים יהודיים לומדים בביה"ס. מחזה מרגש כשלעצמו. ילדים עם כיפות לראשיהם וציציות מתבדרות ברוח, רצים אחרי כדור. את לובי בית הספר מקדם ציור קיר ענק שיופי כמוהו לא ראיתי מעודי (טוב, ברור שאני משוחד..). הרבי נראה שם בילדותו מהלך בשבילי ניקולייב כשבין השבילים מצטיירת לה ציור הגאלה, גר זאב עם כבש וכו'. ממש מדהים. בכלל, ניקיון וסדר מופתי שנותר רק לקנא ולאמץ.

העץ והעז כבר לא שם

בשעות אחה"צ המאוחרות ערך לנו השליח, הרב גוטליב, סיור מודרך בעקבות הרבי ומשפחתו בעיר. אנו פותחים בחיידר. התרגשות אדירה. כולם ממלמלים לעצמם את המשפט "מיום הלכי לחדר", בניין החיידר נטוש. אנו מסתובבים בחצר, ומדמיינים באיזו כיתה בבניין למד. בטח בכולם. הרי אף כיתה לא באמת התאימה. צועדים בחצר הבניין, הרגליים צועדות בשבילים בהם הלך הרבי בתור ילד קטן. הלב נישא הרחק אל אותו הזמן מיום הלכי לחדר, בו 'החל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה'… צמרמורת עברה בגופי..

הרבנים חוזרים על שיחות הרבי בהם מוזכרים זיכרונותיו מהחיידר בניקולייב. כבר קרוב אולי למאה שנה שקולם של תינוקות של בית רבן לא נשמע במקום הזה, והנה עתה חוזרים על דברי המלמדים כאן, עפ"י עדות של הרבי בכבודו ובעצמו. הנה דוגמא אחת. זכורני, סיפר הרבי, שכאשר למדו בחיידר אודות 'עצי גופר', תירגם המלמד: 'פימפסן האלץ'. כששאלו אותו האם זה העץ שעמד בחצר של החיידר, השיב שלא. איזה עץ זה 'פימפסן האלץ', המשיכו הילדים לשאול. והשיב: כשתגדלו תבינו..  בהזדמנות אחרת, כשהתעכב על רש"י מסוים, סיפר כי למלמד שלו הייתה עז שמתרוצצת ליד החיידר, והתל' היו מביטים מפעם לפעם דרך החלון ועוקבים אחריה. ביום שישי כאשר אשת המלמד הייתה חולבת את העז כדי שיהיה לה חלב טרי לשבת קודש, הזדרז המלמד בלימוד כדי לעוזרה, ולא התעכב על רש"י זה.. את העץ לא מצאנו בחצר החיידר. מהמורות מאה השנים האחרונות כנראה לא פסחו גם עליו.. ולצערנו הגדול אף העז של המלמד, בניגוד לחמורו של אברהם אבינו, כבר לא הסתובבה שם..

בית כנסת הרב לאוואוט

לאחר מכן נכנסים לביכנ"ס צמוד, גם הוא בסכנת קריסה, ביהכנ"ס של הרב אברהם דוד לאוואוט, סב סבו של הרבי, ובעמ"ח הס' קב נקי' ו'שער הכולל'. הרב לאוואוט היה כאן רב 40 (!) שנה. פעם סיפר הרבי כי הרבי (הרש"ב) נ"ע חיבבו מאד, וכאשר ביקר פעם הרבי נ"ע ברומנובקה השכנה לניקולייב, ובזמנו כיהן שם הרב לאוואוט כרב, התקבל הרבי נ"ע בכבוד מלכים. בין השאר, שיחררו החסידים את הסוסים מהמרכבה ונרתמו בגופם להוביל את המרכבה לכבודו..

הבית כנסת והחיידר של הרבי מחוברים כמין חי"ת. בעצם, ביכנ"ס זה, והחיידר, (ובנוסף מקווה טהרה לגברים ולנשים), וביהכנ"ס של ר"ש שניאורסון – כולם שוכנים זה לצד זה על פני 'בלאק' גדול, ות"ל הכל בבעלות השליח. ביהכנ"ס, מהמפוארים ביותר שראינו, עבר התעללות קשה ע"י הקומוניסטים שהפכו אותו למועדון ספורט ר"ל, אך למרות זאת עדיין אי אפשר להמעיט ביופיו המפעים. זה שנים רבות שלא נשמעה בו תפלה. לתפלה כאן יש משמעות מיוחדת עבורנו. בעל המחבר של 'סידור תורה אור' שמתוכו מקפיד הרבי תמיד להתפלל, הוא גם לא אחר מסב סבו של הרבי, הרב לאוואוט. התפללנו בכוונה. אמרנו מזמורי תהילים והמשכנו הלאה לעבר ביתו של הסבא (אבי הרבנית חנה), הרב מאיר שלמה ינובסקי.

ה'וואלח' חזר להתנגן בבית הסבא

צורתו החיצונית נשמרה. שופצה, אך נשמרה. כתף אל כתף עמדו כל התמימים במעגל ענק וניגנו בדביקות והתרגשות עילאית את ניגון הרועים, ה'וואלח' המפורסם של ר' מאיר שלמה. השליח מספר שהרבי הורה לנגנו מספר פעמים. ההתרגשות הגיעה לשיאה. כבר זמן רב לא נשמעה בחצר של ר' מאיר שלמה ניגון געגועים זה..

הרב גוטליב מתאר את היחס המיוחד והאוהב של ר' מאיר שלמה לחתנו ר' לוי'ק. הדברים הגיעו עד כדי כך, שכאשר שמע כי ר' לוי'ק חלה במחלה קשה, הניח את רגלו על כסא (כן, ממש בבית זה..), והחל לנגן בדביקות את ניגון ה'וואלח' הלזה. בסיום הניגון פקח את עיניו ואמר שאם נגזרה הגזירה על ר' לוי'ק, הוא מבקש להיות תמורתו..

הרב אורנשטיין מגלה שהדיבור הראשון שזכה לשמוע מפי הרבי, היה 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא', ב'זאל הקטן', במנחה של כ"ג אלול (תשמ"ג), יום היא"צ של ר' מאיר שלמה.

בעצם מתברר כי כאן ממש התקיימה הברית של הרבי (בח"י ניסן תרס"ב). התמימים מתחילים לשיר בהתלהבות גוברת "כרתי ברית לבחירי נשבעתי לדוד עבדי", והרב אורנשטיין מזכיר שפסוק זה נאמר באותו יום הברית בתהילים היומי (ח"י לחודש)..

עומדים במקום הברית

איך שהוא נוצר קשר עם בעלי הבית בפנים. עד היום הם מעולם לא נתרצו להכניס אף אחד אל תוך הבית. הנס קרה. ה'וואלח' הפשיר ככל הנראה את הקרח, והם אפשרו לנו להיכנס לחצר הבית הפנימית. בהתחשב בגודל הבית שלפנינו, אין צורך בדמיון מפותח כדי להבין שהחצר הייתה מעורבת בברית או בסעודתה. הסלון קטן מהכיל מוזמנים רבים, וודאי שלחצר היה חלק בברית. וודאי עברו דרכה והסתובבו בה. אנו עומדים במקום הברית. "אם אליהו הנביא מגיע בכל ברית. מי היו אורחי הברית אצל הרבי?" משתף הרב אורנשטיין את כולם במחשבותיו, "בטח כל רבותינו נשיאנו ופמליה של מעלה", והוא חוזר את דבר התורה של ר' לוי'ק בברית, המקשר בין הברית ליום הולדתו שחל באותו היום, הדברים נאמרו כאן ממש. הרב וולפא חוזר על נקודה מהמאמר 'אשרי תבחר ותקרב' שנאמר ע"י הנימול, בקשר לברית. ניגונו של ר' לוי'ק כמו פרץ בלהט מאליו. כולם היו בהתרגשות גדולה וקיבלו החלטות טובות.

לאחר הפצרות נעתרו בעלי הבית להכניס את הרבנים וולפא ואורנשטיין אל תוך הבית. ישנם חלקים בבית, בהם הקירות והרצפות מעידים כאלף עדים, שהן נותרו כפי שהיו, במאה האחרונה, אך יש גם חלקים משופצים ושונים. אליהו הנביא בטח עדיין לא עזב את המקום מאז הברית, והרבנים העתירו תפלה עבור כולנו בתוככי כל התמימים ואנ"ש בכל אתר ואתר..

התוועדות והחשיפות

ברגשות גואים המשכנו לבית הכנסת, שם התקיימה ההתוועדות המיוחדת עם השליח הרב גוטליב. אין מילים לתאר את מסירותו הבלתי נלאית של השליח, כמו גם את עדינותו החסידית האופיינית. הוא לא יכול היה לדאוג לנו טוב יותר מכפי שנהג. באכפתיות אין סופית דאג להצלחת כל שלב ופרט. במהלך ההתוועדות חשף בפנינו הרב גוטליב מסמכים אותנטיים מפנקסי הקהילה, תעודות הלידה של הרבי ואחיו ר' ישראל אריה לייב ור' דובער. תעודות לידה אלו שונות מכל מאות התעודות האחרות הארוזות ושמורות היטב בארכיוני הקהילה, בכך שאלו התעודות היחידות בהן מוזכר תואר לצד שם האב: 'איש נכבד לדורותיו'. ראינו גם כתובות מקוריות עליהן חתום דוד הרבי, הר"ש שניאורסון.

הרבי מסתפק בקשר ליום הולדת אחיו ר' ישראל אריה לייב. לפי תעודת הלידה שנחשפה בפנינו עולה שיום הולדתו הוא בד' סיון. וישנה נקודה נוספת. מקובל לומר שהרבי ומשפחתו עברו ליקטירנוסלב לאחר חג הפסח תרס"ט. אך מהתעודה האמורה ברור שהוא נולד בד' סיון תרס"ט בניקולייב. סביר א"כ להניח שאת (עכ"פ רוב) קיץ תרס"ט עשו הרבי ומשפחתו בניקולייב. הגע עצמך: אנחנו נסענו מניקולייב ליקטירנוסלב 6 שעות כל צד. נסענו באוטובוס חדיש ונוח, וגם הכבישים נוחים יותר מכפי שהיו לפני 100 שנה, כך שקשה לתאר מצב שהמשפחה, כולל היולדת והרך הנולד, עשו את כל הדרך בימים הסמוכים ללידה, על כל המשמעות של מעבר דירה.  בכלל נראה כי לדבר הריונה היה משקל מכריע בהעברה. שכן מצינו מכתב מהרבי נ"ע בו הוא מודה על כך שמאמציו נשאו פרי ור' לוי'ק נבחר לרבה של יקטירנוסלב. המכ' הוא מיום כ"א אדר תרס"ט. מסתבר שהעיכוב בהעברה בפועל נבע מהמתנת ר' לוי'ק והרבנית חנה, ללידת ר' ישראל אריה לייב.

גלגולו של ה'טשודאק'

במהלך ההתוועדות הגיע מר שלמה שאול, ישראלי מעניין במיוחד. מתברר כי הוא איש עסקים שב'מקרה' נקלע פעם לניקולייב, והעובדה שגילה כי כאן נולד הרבי, 'הכתה' ו'נגעה' בו בצורה מדהימה. שלמה איננו שומר מצוות במובן הרגיל של המושג, ולא היה עולה בדעתך שהאיש לפניך חדור באהבה עזה כ"כ לרבי. הוא מקדיש את חייו להנצחת המקום. הוא לקח את זה כפרויקט חיים. האנדרטה המיוחדת בחצר הרבי נזקפת במידה רבה למאמציו הכבירים. שלמה והשליח הרב גוטליב, הולכים עם זה יד ביד.

הביורוקרטיה במדינה זו, כך מסתבר, לא שינתה את פניה. כדי להעמיד במקום אנדרטה, יש צורך בהשגת 19 חותמות מ-19 משרדים שונים. כל ה-19 משרדים הללו פתוחים לציבור רק בימי רביעי בין השעה 10 ל-12. כל משרד הערים קשיים וגם שוחד לא ממש שימן את הגלגלים. שאול, ישראלי שמגיל צעיר גדל בארה"ב, חשב במונחים אמריקאיים. הוא חשב להישאר שבועיים בעיר כדי להקים את האנדרטה ולטוס חזרה. ליתר בטחון, הוא דחה את הטיסה בשבוע נוסף. בפועל זה התברר כפרויקט חייו. הדבר ארך יותר משנתיים ימים. הוא לא ידע למה הוא נכנס, אך הוא נשאב כל כולו לזה. בסוף הוא רשם ניצחון. האנדרטה המרשימה עומדת בחצר הרבי, מרהיבה ביופייה ובעיצובה. אך שאול איננו מסתפק בכך. עתה הוא שוקד על הבית של הרבי עצמו. הוא רוצה לסדר את החדר בבניין הרבי (עליו נדבר להלן), "ולתת לו את הכבוד הראוי לו", כלשונו. הסיפור שלו היה מרתק ומפתיע במיוחד. בטקס קבלת הפנים שתיארתי  קודם, ראינו אותו מסתובב וזורח מאושר. עתה קיבלנו רקע..

האווירה בהתוועדות התחממה. הרב אורנשטיין חזר על סיפור שהרבי מספר, שהמלמד (מניקולייב, כנראה מכך שציין שזה אירע לפני לימוד חומש עם פירש"י) למדם שבכל דור ישנם ל"ו צדיקים נסתרים. כדי להמחיש זאת, הוא היה רגיל להצביע על אדם בעיר שהיה נחשב ל'טשודאק' (=לץ) שבגלוי לא היה נחשב לצדיק. לא ראו אותו מהדר בתומ"צ, לא התפלל ולמד כדבעי. הוא היה רגיל להיכנס לבית הכנסת, לענות 'אמן יהא שמיה רבא' ולחמם את התנור. עליו היה אומר המלמד שהוא למ"ד-וואוני"ק.. ואדרבה עצם הדבר שאין עליו סימן, זו היא ההוכחה שהוא צדיק נסתר אמיתי.. הרב אורנשטיין כ"כ אהב את שאול, שהעלה 'סברא' שאולי הוא גלגולו של הלץ-צדיק נסתר מניקולייב… 

הזעקה שעדיין מהדהדת

הסיור נמשך בבוקרו של יום ה', לאחר תפלת שחרית (50 הגומל'ס החזירו את כולנו לאווירת תשרי..). מהרב גוטליב נבצר להגיע והרב אורנשטיין תפס את מקומו. ניתן לקבוע בוודאות, כי הבוקר היה שיאו של כל המסע כולו. היעד הוא ביתו של הרבי עצמו. הבית בו נולד. הבית ברח' מוסקובציה 69. את דלת החצר הפנימית (המאהל בו למדנו הוקם בחצר החיצונית. עד עתה הייתה החצר הפנימית נעולה בפנינו) פתחה בפנינו גויה שאמרה ששמעה עלינו בטלוויזיה המקומית. נכנסנו אל החצר. דרכה עבר הרבי מידי יום במשך למעלה מ-7 שנים.

הרב אורנשטיין מספר על אפיזודה עליה שמע מר' בערל יוניק ע"ה ששמע מהרבנית, כי כאשר היה הרבי כבן שנתיים, אירע שאמו לא מצאה אותו בכל הבית. היא נכנסה לבהלה, משום שבאותה שעה צעדו ברחוב (מוסקובציה..) מהפכנים.. לאחר חיפושים מצאה הרבנית חנה את הרבי בן השנתיים, עומד במרפסת קטנטונת, שלא היו רגילים להיכנס אליה, וצועק בכל כוחו לעבר העוברים ושבים: 'רבלוציה..'(=מהפיכה).. מי שיש לו אוזניים לשמוע, יכול עדיין לשמוע את זעקת הרבי מהדהדת כאן. והנה כאן בחצר הזו עמד העץ (עתה הוא איננו), עליו טיפס הרבי ובניגוד לחבריו לא נפל, ובמענה לתמיהת אמו הסביר שמי שמסתכל כלפי מעלה אינו נופל.. הרב אורנשטיין מעורר על קדושת המקום, ועל הצורך בהכנה נפשית פנימית. אנו נכנסים. מנגנים את כל ארבעה עשר הניגונים של הרבי, וכמובן לא שוכחים את ניגונו של ר' לוי'ק. המחשבה כי בדל"ת אמות הללו, כבר נישא ניגון זה ברמה פעמים רבות ע"י הרבי ואביו, מעבירה 'חשמל' אצל כולם. לא אשכח את הרגע בו כולנו עמדנו במעגל אחד, שכיסה את כל החצר, כתף אל כתף, בעיניים עצומות, עורגים 'צמאה לך נפשי'. אני חושב שעבור רבים מאיתנו היה זה רגע משמעותי ביותר. שמעתי את אחד החברים לוחש: לכאן הגיעו הששה מברקים של הרבי (הרש"ב) נ"ע בי"א ניסן ס"ב..

בית זה שימש אף למקום תפלה, כפי שניתן ללמוד מסיפורה של הרבנית חנה ע"ה, שפעם, בעת שהתפללו מעריב בביתם, קפץ הרבי מהעריסה והצטרף לתפלה. הרבנית שהבחינה בכך, מיהרה להוציאו מהחדר מחשש עינא בישא..

רגעי שיא

על מקום בו עמד ביתו של הרבי נבנה בניין חדש. אך השליח, הרב גוטליב, קיבל לידיו חדר מהקבלן, שלפי ההשערה, דירת הרבי שכנה בדל"ת אמות שלה. עתה מגיע הרגע אליו הכול חיכו. לכל בחור ניתנה ההזדמנות להיכנס לחדר ולשאת תפלה. 'חדר יחידות', קיבל החדר תכף את שמו. בזה אחר זה נכנסו הבחורים אל החדר, כאשר תמונת ענק של הרבי מקבלת את פניהם. אלו היו הרגעים הכי רציניים של המסע. ההתכנסות הפנימית, המחשבות ואף ההכנות לכניסה. הרב אורנשטיין חוזר על שיחת הרבי הריי"צ, בה מתאר את חזיונות הרבי הצ"צ, כאשר נגלה אליו אדמו"ר הזקן. חזיונות אלו התרחשו כאשר הצ"צ הלך לחדר בליובאוויטש, בו למד אדמו"ר הזקן בילדותו, כשנתיים. הדברים מקבלים עתה משמעות מיוחדת. אנחנו לא הצ"צ, אבל הרבי הוא רבי וקדושה לא זזה ממקומה. בלי ספק זה 'מקום טוב' לקבל החלטות טובות, לשאוב דליים של אמונה וחסידישקייט, ובוודאי 'מקום טוב' להתברך ע"י הרבי.

הקדימו אותנו

לאחר מכן הפתיע הרב אורנשטיין עם צרור תמונות ממוסקובציה 69 של לפני 20 שנה בדיוק. מסתבר שבכל אופן אנו לא הקבוצה הראשונה ממש שהגיעה הנה. לפני 20 שנה שלח הרבי את הרב אורנשטיין עם הרב מאיר אשכנזי לעיר חרסון הסמוכה. בי"א ניסן (תנש"א), הם נסעו עם עשרת תלמידי ישיבתם מחרסון לעבר ביתו של הרבי. לאכזבתם גילו כי הבית בשלבי הריסה מתקדמים. ראש העיר בזמנו היה אנטישמי אמיתי, וזמן קצר לפני כן, כאשר שמע שיהודים מתעניינים בבית זה, החל תכף בהריסתו. בתמונות נראה הרב אורנשטיין עומד בין ההריסות ונואם בפני החבר'ה מחרסון. במשך שעה ארוכה 'לומדים' התל' את התמונות יחד עם הרב וולפא (עם החיות האופיינית לו), הולכים רצוא ושוב ומנסים להתחקות אחר כל פרט הנשקף מהתמונות, ולהשליכן על המראה העכשווי.

אצל ר' הלל

לאחר שכולם נכנסו אל 'חדר היחידות', המשכנו הלאה לעבר חרסון, מקום מ"כ של ר' הלל מפאריטש, השוכן כ-50 דק' נסיעה מניקולייב. הרב יוסף שי' וולף, שליח הרבי לחרסון קיבל את פנינו במאור –פנים, והוביל אותנו אל הציון. הציון אותר רק לפני פחות מ-20 שנה. הרב וולף מראה לנו את הסימנים החרותים על העץ הסמוך, ממנו ניתן היה להגיע לממצא החשוב, שכאן טמון ר' הלל. בזמנו הרבי אף הגיה את נוסח המצבה. נכנסנו אל האוהל. פרקי תהילים. ניגוני דביקות של ר' הלל. הרב וולפא נשא תפלה נרגשת עבור כל השלוחים ואנ"ש, והרב וולף ציין כי ר' הלל שימש כשליח הראשון של רבותינו נשיאנו. הרב וולף הכיר לנו את מוסדותיו המפוארים. בארוחת הצהריים במקום, שיתף הרב אורנשטיין את התמימים בשליחותו בעיר זו לפני 20 שנה בדיוק (הרבי כינה אותו ואת חברו 'חרסונער'ס'. אך אספר על כך בהזדמנות אחרת). הרב וולף שיתף את התל' באותות ומופתים שמוסדותיו חווים מידי יום ביומו ע"י הרבי. חוזרים לניקולייב.

בניקולייב שוב המתין לנו הרב גוטליב, הפעם הוא הפתיע אותנו עם חוקר-סופר גוי ידוע, החוקר את תולדות ניקולייב מיום היווסדה. החוקר המכובד דיבר כמובן ברוסית והרב גוטליב תרגמו. הוא אמנם חזר גם על דברים ידועים, אך היה זה עדיין מרתק, משום שהוא ניאות לדבר רק על דבר שמגובה אצלו במסמכים. היו גם חידושים רבים. התמקדותו הייתה בעיקר באישיותם הדגולה של סב הרבי, ר' מאיר שלמה וחתנו ר' שמואל שניאורסון הי"ד. מתברר שהערצתם ע"י בני כל הקהילה, גברה פעם אחר פעם על ניסיונות הממשל להחליש את כוחם. הוא תיאר מסע ציני של הממשל בתחבולות וערמה להצר את צעדיהם, אך הדבר היחיד שעזר היה מאסרו של ר' שמואל מאחורי סורג ובריח. כמו אחיו ר' לוי'ק, גם הוא הסתלק בשבתו בגלות. דבר נוסף שהתחדד, הוא העובדה שמעבר לכך שנשמתו של הרבי ירדה דווקא בניקולייב, הקהילה היהודית הונהגה למעלה ממאה שנה ע"י בית הרב..

רב ביהכנ"ס של ה'שפיץ חב"ד'

עדיין לא השלמנו את הסיור מאתמול ואנו ממשיכים אותו עכשיו. אנו פונים לעבר מיקום הבית הכנסת של ר' מאיר שלמה. "זכורני", התבטא פעם הרבי בהתוועדות, "שבניקולייב היו שני בתי כנסת. חב"ד ושפיץ חב"ד..". ביהכנ"ס של הרמ"ש היה ככל הנראה, ביהכנ"ס של ה'שפיץ חב"ד'. בביכנ"ס זה התפלל כמובן גם חתנו ר' לוי'ק והרבי, כמובן עד שנת תרס"ט. "מה באמת הכוונה שפיץ חב"ד ?", מנסה אחד התמימים להבין. תמיד דיברו החסידים ביניהם, מסביר הרב גוטליב, שכאשר חסיד מקרמנצ'וג חוזר מהרבי, מבקשים החברים לשמוע דבר ראשון את החסידות ששמע אצל הרבי, ואילו כאשר ניקולייבער חסיד חוזר מהרבי, מבקשים החברים לדעת דבר ראשון מה שלומו של הרבי.. נראה לי שכולם עכשיו הבינו.

ר' מאיר שלמה היה רב של ביכנ"ס זה. הדבר ('שפיץ חב"ד') משתלב היטב, מסביר הרב גוטליב, בעובדה שהוא היה מהיושבים אצל הרבי מהר"ש, וכולם מכירים את הסיפור כיצד גער בא' מזקני ניקולייב, שלא הבין למה הרבי מהר"ש נוהג בעשירות. 'פעטח', אמר לו, לשם מי נברא הזהב בעולם. האם בשבילי או בשבילך, או שמא עבור גויים, להבדיל, הרי בשבילו (הרבי) נברא העולם?!..

על רקע בית הכנסת שיחזר בפנינו הרב גוטליב, תיאור של שני דיני תורה שהיו אצל ר' מאיר שלמה, כפי ששמעם מעדי ראייה (שכבר אינם בחיים), ועוד עדויות מעניינות על אישיותם הדגולה שלו ושל חתנו הר"ר שמואל שניאורסון (אח ר' לוי'ק). זה היה מרתק. בין סיפור לסיפור נתנו לדמיון שלנו דרור, וראינו כיצד הרבי בגיל 3 (כולנו זוכרים היטב במהלך כל הביקור המיוחד שלנו את תמונת הרבי מגיל זה), צועד יד ביד עם אביו הרה"ק ר' לוי'ק, או עם סבו הר"ר מאיר שלמה. פה הוא אומר עם סבו ברכות השחר..כאן ממש במקום הקדוש הזה.

דנייפרופטרובסק

מחר מחכה לנו יום עמוס. מהתוכנייה שקיבלנו בראשית המסע, מסתבר שבעוד 3 שעות (ב-3 לפנות בוקר) אנו משכימים קום על מנת לנסוע לעבר דנייפרופטרובסק.

ברבע ל-3 לפנות בוקר השכמנו. נוסעים לדנייפרופטרובסק. יש משהו באוויר ובאווירה של ניקולייב. אנחנו ישנים לא יותר מ-4 שעות מידי יום, ואיך שהוא, אנו בסדר גמור עם זה. התחלנו באמת להשתכנע שבעיר שבה ירדה נשמת הרבי, יש אנרגיות אלוקיות בלתי נתפסות. החבר'ה מזדרזים לטבול במקווה. יש לטבילה ערך מוסף, כאשר זה נעשה בחשיכה של 3 לפנות בוקר. עולים בזריזות ומצפים כבר בדריכות להתראות עם עיר המלך. אך לא כ"כ מהר. הדרך אורכת כ-6 שעות. זמן מספיק לסדר חסידות ארוך, תפלה במתינות, ואף למיני התוועדויות עם הרבנים.

הרב שמואל שי' קמינצקי, רב העיר, קיבל את פנינו בחמימות חסידית-אופיינית. נראה כי אין להצלחה הבלתי נתפסת שלו השפעה כלל, על דרך הילוכו החסידית. שמעתי כמה חברים מעלים על נס היבט מעניין זה. הרב קמינצקי הושיב אותנו ליד שולחנות ערוכים בכל טוב, ונשא בפנינו דברים מרגשים אודות מפעל שליחותו, שדומה כי אין לה אח ורע בעולם. "אין לזה קשר עם כישוריי. זו עיר המלך, ואין כל פלא שככזאת היא כה מצליחה".  הרב קמינצקי מתבל את דבריו במענות קודש מרתקות שקיבל מהרבי קודם לכ"ז אדר, ובסיפורי שליחות נפלאים.

ר' יצחק שי' קירשנבוים, מראשי הקהילה, לוקח אותנו לעבר תחנות ילדות והוריו של הרבי בעיר. המקום הראשון הוא בניין הק.ג.ב. בו היה ר' לוי'ק אסור. אני בטוח שאצל כולנו עברה צמרמורת. אולי גם משום שבניין זה לא שינה את ייעודו. השירות החשאי ממשיך לעשות שם את עבודתו, וגם ברגע זה כלואים שם בני אדם. אלא שבשונה מהתקופה ההיא, יהודים לא חשים מאוימים, אך ישנם מספיק רואי חשבון שעדיין מעדיפים את ההליכה בצד השני של הכביש..

בית הרבי ימשיך להתקיים לעולם ועד

התחנה הבאה היא ביתו של הרבי. לכאן הגיעו הרבי ומשפחתו, כאשר הגיעו מניקולייב. למרות שר' לוי'ק עצמו התגורר במספר כתובות בעיר, בית זה, מרינובה 20, היה היחיד בו התגוררו כל עוד היה הרבי בעיר. משהו כמו 14 שנה. הגענו ונחרדנו. הפתעה מאכזבת ציפתה לנו. קבוצת פועלים אוקראיניים שוברים את הבית לעינינו ואין לאל ידינו. היה זה מחזה קשה לצפייה. הבית כולל המרפסת, מלבד קיר חיצוני א' עדיין עמד על תילו. נצבט הלב לחשוב שבעת כתיבת שורות אלה, כנראה כבר אין בית. הרב קמינצקי הסביר לנו שחרף מאמציו, אין כח בעולם שיכול לעצור זאת. העיר בתנופה ובמקום הולך להיבנות בניין בן 70 (!) קומות. התמונות שצילמנו שם לרוב היו כנראה התמונות האחרונות.. 

הרב אורנשטיין הציע לאסוף מספר אבנים."כי רצו עבדיך את אבניה", אמר. רבים מאיתנו לקחו אבן. מדובר על שטח בנייה ענק, ולא היה ניתן להיכנס. אך הרב אורנשטיין והמדריך מענדי סטז'גובסקי לא ויתרו. אני לא יודע איך הצליחו להתחמק מהשומרים, אבל הם הצליחו לעלות אל תוך הבית פנימה. בחרדת קודש אספו אבני קודש מתוך הבית ממש. גולת הכותרת של מבצע החילוץ היה איתורה וחילוצה של אבן גדולה מגולפת ומעוטרת בחריטות וציורים. אבן זו הייתה חלק בלתי נפרד מקיר הסלון של בית הרבי (אבן זו כמו שאר האבנים שחולצו, היו חלק מהקיר החיצוני של הדירה, וודאי שלא נעשו שינויים בקיר זה מאז התגוררו שם ר' לוי'ק ומשפחתו). הרב אורנשטיין אמר בחדווה שבבנייני הישיבה העומדים להיבנות בקרוב ישולבו אבנים אלו במבנים. כך יונצח הבית של הרבי לעולם ועד, וישמש חלק מבנייני תומכי תמימים. נו, נחמה פורתא.. מסתבר שהגענו ממש בזמן..

אי אפשר שלא להשתומם מההשגחה האלוקית השמימית. המסע שלנו הינו בעקבות ילדותו של הרבי. אילו היינו מגיעים בעוד יומיים-שלושה, לא היה לנו בית לראות, ואף לא אבנים לקחת. עתה עדיין ניתן היה לראות את הסלון ושאר החדרים בבהירות.

ברחוב ששייך לי..

עתה התחלנו להרהר היכן אנו עומדים. "וואו מען שטייט", כל' הידוע. "דאס איז דאך דער גאס וואס גיהערט צו מיר" (=זה הרי הרחוב ששייך לי..), ביטוי ששמענו מהרב קמינצקי שבו התבטא הרבי במעמד חלוקת דולרים, כלפי הרחוב 'מרינובה' בו אנו עתה ממש עומדים. הרב אורנשטיין מספר בהתרגשות על יומן בכת"י מאת פרופ' ישעיהו שר (שהגיע לידיו לפני מספר שנים), בו מספר פרופ' שר שבשעת אחה"צ  מאוחרת של יום שמח"ת, הלך לקרוא לחברו ר' ישראל אריה לייב, וכאשר נכנס לבית הרלוי"צ ראה מחזה שלא ישכח ממנו לעולם. הרבי (אז נער כבן 15) רוקד בכל עוז ותעצומות על השולחן.. זה היה כאן בבית הזה. אחת מהקירות החיצוניים של סלון הבית כבר נהרס (שאר הסלון עדיין בשלימותו, מלבד הגג). למרבה האירוניה, זה מאפשר עמדת תצפית מצוינת לכולם, לראות ולהצביע כאן זה אירע.. 

"הייתי פונה מביתי שמאלה ותכף מגיע לביהכנ"ס של אבי", התבטא פעם הרבי. גם אנו עשינו 'מעשה קוף'. מבית הרבי פנינו שמאלה ותכף התוודענו לביהכנ"ס של ר' לוי'ק. מרינובה 9. היום משמש הבניין לפנימייה עבור תל' הישיבה במקום. אנו עומדים במקום בו עמד ר' לוי'ק וחזר את דברי תורתו. וניגונו של ר' לוי'ק פורץ מאיליו בעוז. התרגשות רבה. כאן, מעיר א' הבחורים, עמד ר' לוי'ק ונשא את דרשתו. ואילו בפינה הזו ככל הנראה ישב הרבי והקשיב. וכשאחד מהנוכחים מנסה להבין למי דורש ר' לוי'ק תורות כה עמוקות, מצביע ר' לוי'ק לעבר הפינה בה ישב הרבי.

באריקאדניא 13

משם אנו ממשיכים לעבר ביכנ"ס נוסף של ר' לוי'ק, בו הוא התפלל ב-4 השנים האחרונות שקדמו למעצרו. ביהכנ"ס נשאר בתבניתו, ונראה שאף הארון קודש לא שונה. כיום משמש ביהכנ"ס לכולל אברכים. הגענו למקום בצהרי יום שישי. רשמית אין היום לימודים בכולל. אך זה לא הפריע לכ-20 אברכים לשבת במקום וללמוד בהתמדה ושקידה. הרב קמינצקי גילה את אוזנינו, שבחסדי השי"ת, בחודשיים הקרובים מחכה הקהילה ל-30 תינוקות חדשים.. הקהילה מונה למעלה ממאה ועשר 'סירטוקים' כ"י.

משם אנו ממשיכים לבית האחרון של ר' לוי'ק, שם התגורר בשנותיו האחרונות. במכתבי הרבי מפאריז, מופיע פעם אחר פעם כתובת ומס' הבית שלצידו אנו ממש עתה עומדים. שם הרחוב ואף המספר לא שונו. רחוב באריקאדניא 13. הרב אורנשטיין חוזר על תורתו של ר' לוי'ק בקשר לחג השבועות, שמי יודע אולי נאמרה ונכתבה במקום הקדוש הזה, וכולם אומרים יחדיו פרקי תהילים ומבקשים על גאולת כתביו של ר' לוי'ק שעדיין בשביה, שישובו תיכף אל הרבי.

הדבר המדהים ביותר הוא שבחצר האחורית של בניין זה, ממנו נלקח ר' לוי'ק למאסר שממנו לא שב, נבנה המרכז היהודי הגדול בעולם. 'מנורה'. הכוח של המשלח כאן, ה'פארנעם', ממש בלתי נתפס. מעבר למנורה, נפגשנו בעוד מרכזים יהודיים גדולים בעיר. פשוט מדהים. אומרים לנו שבזכות המראה הייחודי של המנורה, והגובה אליו מתנשא, הוא נתפס כסמל העיר  דנייפרופטרובסק, בדיוק כשם שמגדל ה'אייפל', להבדיל, משמש כסמל של פאריז..

אצל המלמד של הרבי

משם המשכנו לחיידר של הרבי. החיידר היה בעצם ביתו של המלמד הנודע ר' זלמן וילנקין ע"ה. תראו, איזו השגח"פ. מתברר שהיום, כ"ג אייר, הוא יום היא"צ שלו. באופן חריג ונדיר, הרבי השתתף במסע ההלוויה מראשיתה ועד סופה (עד לבית החיים), ואף עמד על כך שחפץ להשתתף בהוצאות הקמת המצבה. עשרות פעמים חזר הרבי 'תורות' מהחיידר כאן. הרב אורנשטיין חזר על 'זיכרון' אחד שבכוחו לתת מושג מלחלחותו של המלמד. כשלמדו מס' סוכה (כח) אודות ר' יונתן בן עוזיאל שכל עוף שפרח מעל לראשו בעת לימודו נשרף, ציין כי בתגובה לסיפור זה ניתן להבחין בין חסיד למתנגד. החסיד שומע ומתפעל מדרגת קדושתו של ר' יונתן בן עוזיאל, ואילו המתנגד תכף נכנס לשקלא וטריא אם ר' יונתן בן עוזיאל חייב על העוף משום שאישו משום חציו, או שעל בעל העוף הייתה מוטלת השמירה שלא ייכנס לתחומו של ר' יונתן בן עוזיאל בעת לימודו.. חצר החיידר שוב התמלאה בקולם של תשב"ר. התמימים חזרו ברגש רב את שנים עשר הפסוקים, פסוק בפסוק. 

ניקולייבער'ס חסידים שמחים..

בכלל, כבר ציינתי, שהעניינים 'תקתקו' באופן מסודר להפליא. לכל נקודה שהגענו המתין לנו בזמן האיש שהיה אמור להוביל אותנו אל הנקודה הבאה, כך בטיולים השונים והמורכבים, כך בסדרי האוכל והלינה בכל מקום. כך שאת שתי העובדות הבאות ניתן לתפוס כעניין שמיימי מלמעלה. ראשית זו הייתה הנסיעה המיוחדת לאיגרען, כ- 15-20 ק"מ מדנייפער. שם, בחצר בית הרפואה, כרו היהודים לעצמם את קבר האחים בו הם טמונים. ר' דובער הי"ד, אחיו של הרבי טמון שם. רצינו בכל מאודנו להגיע לשם. היה לנו אף מדריך שנסע לשם פעמים רבות קודם לכן, אך איכשהו 'הצלחנו' לאבד את הדרך ואל ר' דובער לא הצלחנו להגיע. הוא הדבר לגבי הרבנית רחל הי"ד הטמונה אף היא בקבר אחים כ-15-20 ק"מ מניקולייב. "כמה שבועות בסיום חודשי הקיץ – כמה שנים הייתי בניקוליעב וטיפלה בי וכו'", כתב הרבי, בקשר אליה, ביום פטירתה כ"ד תשרי תש"נ. פעמיים, במהלך המסע היינו מתוכננים להגיע אליה והדבר לא התאפשר. ביום האחרון הוחלט לעשות הכל למען זה. (בכלל, זה א' מהזהיר טפי של ישיבתנו: זה כבר 17 שנה, שמידי שנה בשנה הישיבה נוסעת לצפת, לר' ישראל אריה לייב, בי"ג אייר. שנים רבות היינו הישיבה היחידה שנסעה לצפת ביום זה. היום ת"ל הדבר הפך לנחלת הכלל). אך התברר שלא ניתן להשיג אישורים לאוטובוס (כבר אמרתי שמבחינת הביורוקרטיה כמעט ולא השתנה שם דבר). ניסינו להזמין 12 מוניות קטנות, אך ברגע האחרון התברר, כי התחנה לא יכלה לספק זאת. מצאנו סף סוף 2 מיניבוסים קטנים, אך בדרך אלינו, גלגל א' המיניבוסים התפנצ'ר.. נאלצנו גם הפעם להרים ידיים. הרגשנו שמלמעלה רוצים שננצור מהביקור רק זיכרונות שמחים.

הרב גוטליב סיפר שבתגובה למכתב של ר' פיניע אלטהויז ע"ה, שהיה כנראה בעל אופי של 'מרה שחורה' הגיב הרבי: הרי הניקולייבער'ס חסידים הינם חסידים שמחים..

קרוב לשש שעות ארכה הנסיעה חזרה, אך היא נוצלה למיני התוועדות עם הרב וולפא ואף לתחרות ניגונים. אף שיעור קצר ב'היום יום' שמענו מהרב אורנשטיין (הגמ' בתענית (כט,א): אמר רבי חמא.. אותו היום –עשרים ושלשה באייר – סרו מאחרי ה'. זאת הייתה הירידה הראשונה אחרי מתן תורה, אחרי שבנ"י נהיו לעם. היום יום מתחיל היום "ראשית הירידה"..). המדריך מענדי השמיע צליל ראשון של ניגון, ועלינו היה לזהות את הניגון, שמו וסיפורו, במינימום זמן. היה נחמד. הגענו שעה וחצי לפני ש"ק (השבת נכנסת קרוב לשעה 9 בערב). זמן מספיק להתארגן.

סדר ניגונים ניקולייבי 'למהדרין'

השבת הייתה מרוממת במיוחד. היו שאמרו 'שבת של שמחת תורה'. את השבת פתחנו בסדר ניגונים בחצר החיידר של הרבי. היה ניתן בקלות לדמיין את הרבי ואת המלמדים משקיפים עלינו מהחלונות. הסיידר ניגונים הזה הוקדש לניגוני ניקולייב. ניקולייב התברכה במיוחד בבעלי מנגנים מ'השורה הראשונה'. בסיידר הזה 'כיכבו' האחים חריטונוב, האחים אלטהויז, ר' אשר מניקולייב, וכמובן סב הרבי, ר' מאיר שלמה, ועוד שלל ניגונים ששמם מעיד עליהם: ניגוני ניקולייב. גם ניגון הבינוני הינו מניקולייב. אף מנגינות תפלה רבים, כמו טל יעסיס, אתה הבדלת (בקטע התפלה הזה היינו נשמעים כמו מקהלת חזנים 'יקית'..) ועוד רבים, מקורם בניקולייב. הסיידר ניגונים התארך והתארך, עד שהוברר כי על מנת לנגן את כל ניגוני ניקולייב (כמעט ס' ניגונים שלם) שומה עלינו להגיע למסע נוסף.. את סיידר הניגונים המיוחד ניהל הבעל מנגן שלנו, הת' מנחם מענדל שי' טל. הוא מכיר את כל הניגונים על שלל גרסותיהם והסיפורים שעומדים מאחוריהם. הוא שיתף אותנו בכל אלו, וזה באמת היה 'סיידר' מיוחד. תפס אותי ניגון ה'משינקא' (=המכונה), סיפור על א' האחים חרטינוב שהפסיד לשותפו בדין תורה אצל ר' מאיר שלמה, על מכונה. כששב לביתו 'התנגן' לו ניגון זה (מדהימה היכולת שלהם 'לדבר' ולהעביר מסר בשפה עדינה כניגון..). ב-2 התנועות הראשונות ניתן לשמוע את המרירות, ובאחרונה את הנחמה והרוגע (סוף כל סוף, הרי זהו רצון העליון..). 

'הזאת נעמי?'..

את סעודת השבת אכלנו במאהל מיוחד שהוקם לכבודנו בחצר החיידר הנזכר. הרב וולפא התוועד איתנו עד השעות הקטנות של הלילה. הוא לא מפסיק להתפעל מהזכות העצומה שנפלה בחלקנו. ודורש מאיתנו כל העת להשתנות באופן כזה, שכאשר נשוב ארצה, ישאלו כולם 'הזאת נעמי?'.. ההתוועדות הייתה מרתקת, והראיה שלמרות שמאז תחילת המסע לא ישנו בלילה יותר מאשר 4 שעות (פעמים אף פחות), ישבנו כולנו מרותקים עד קרוב ל-3 לפנות בוקר. כבר אמרתי שגם אלו שבתחילה פקפקו, בשלב זה של המסע הודו, שיש כאן 'אנרגיות' אדירות בלתי נתפסות. בכל מקום אחר, כמות כזו של שעות שינה לא הייתה יכולה בשום אופן 'לעבור'..

שבת מברכים בוקר. תהילים. התוועדות חסידית שנמשכה ברציפות עד מנחה (קרוב ל-‏9 בערב). בהתוועדות השתתפו גם בני הקהילה והשליח דיבר עמם ועמנו ב'גובה העיניים'. גם הרב וולפא נשא דברים מיוחדים. בין היתר שיתף אותנו בסוד כיצד שלחו הרבי לנתניה. בהמשך הגיע הרב אורנשטיין והמשקה נשפך כמים. הרגשנו שמחת תורה ב-‏770. הרב אורנשטיין חזר והדגיש שלא הגענו הנה כהיסטוריונים, להתחקות אחרי תחנות ילדותו של הרבי. באנו לספוג ולקחת כוחות אלוקיים הנמצאים כאן בשבילי ניקולייב, במקום בו "החל להצטייר בדמיוני ציור גאולה העתידה". במקום שהכול התחיל. נעוץ סופן בתחילתן. (מאוחר יותר נגלה שבמענה שקיבל הרב וולפא באג"ק, מבטא הרבי את שמחתו על "התקדמות בשיבה למקור"..). תמימים, פונה הרב אורנשטיין אלינו, גייט ארויס פון גלות, מהגלות הפנימי. הרבי כ"כ התאונן בכ"ח ניסן, הוא לא התאונן על העדר הפרסום וכד', כ"א על כך שהדבר לא נוגע לנו, "ועוד והוא העיקר שנמצאים בגלות פנימי בעבודת ה'". הרבי מבטא אכזבה עמוקה וקשה מבניו. באנו הנה כדי לחיות מחדש את בשורת הגאולה ולצאת מהגלות פנימי.

שירי מסע

אם לא השמש שזעקה להתארגן מיד למנחה, היינו ממשיכים בטח להתוועד עד עכשיו.. אך המנגינה הניקולייבית "במשמנינו אל יהי רזון" עדיין ממשיכה להתנגן : אדנ"ע, סיפר הרב אורנשטיין, אמר לתמימים לנגן ניגון זה ולהחליט שהמשמנינו (התענוג) יהיה רק בעניינים רוחניים, והוא (אדנ"ע) מקבל על עצמו "ואל יהי רזון". בניצוחו של הרב אורנשטיין, הפך ניגון זה (וה'וואלאח' של ר' מאיר שלמה, כמובן) לשיר המסע. שבת ממש מרוממת.

כבר אמרתי שהשבת הרגישה לנו שמחת תורה. לפחות שמיני עצרת. בליל שבת אכלנו ב'סוכה' בחצר החיידר. אח"כ הניגונים בתפלה. במהלך תפלת שחרית, ניגש הרב גוטליב לרב אורנשטיין ובקשה בפיו: "אין לנו כאן כהנים. כבר שנים רבות שלא נשמעה כאן ברכת כהנים. בבקשה שהתלמידים הכהנים יעלו עתה לדוכן". (בישיבה עולים רק ביו"ט). כך זכינו לברכת כהנים עם ניגונו המיוחד בשחרית (כבר אמרנו שמח"ת ?..). תוסיפו על זה את ההתוועדות עד השקיעה, ואת הניגון 'במשמנינו אל יהי רזון', שלא הפסיק להתנגן, תקבלו שמח"ת שלם.

מנחה. 'רעווא דרעווין'. הת' מנחם מענדל שי' שטיינמיץ שהיום חל יום הולדתו, חזר מאמר דא"ח. כטוב לב המלך ביין, הוא קיבל כאן ע"י הרב אורנשטיין, את הכינוי ממ"ש..

'דאטשע'

יום ראשון נוצל ל'דאטשע', בפרברי ניקולייב. בדרך הספקנו לעבור ברח' באלשאיא מארסקאיא, שם באחד המרתפים, הסתתר הרבי עם משפחתו בעת שפורעים ערכו פוגרום ביהודים. במרתף, כך סיפרה אמו הרבנית, היו עוללים רכים שבכו והרימו קול כדרך הילדים. הרבי הסתובב ביניהם, סיפר להם סיפור, נתן ממתק, ליטף והרגיע. משם המשכנו הלאה לנמל, שם ציפתה לנו אנייה שהפליגה איתנו לעבר כפר נופש קסום. את השעות הבאות ניצלנו למנוחה בטרם נפתח בנסיעה שבה נחצה את כל דרום אוקראינה ברכבת.

הנסיעה ברכבת הייתה נחמדה מאוד, 'פתחנו שולחן' עם הרב וולפא שישב והתוועד במתיקות. מאחד החדרים נשמע ניגון חסידי שמתנגן לו לאיטו, מלווה בחליל צד, כאן חברותא שלומדת רמב"ם וכאן ויכוח רם מה 'הרים' יותר, ניקולייב או האדיטש. אווירה מיוחדת..

הגענו לקייב. מקווה בביהכ"נ 'ברוצקי', קריה"ת, ויצאנו לשדה התעופה. טיסה קצרה ואנחנו בארץ. עייפים אך מרוצים עד למאוד, מחכים למסע הבא, אני אעשה הכל כדי להיות שם גם במסע הבא.

פ"נ ונחיתה

לפני העלייה לאוטובוס שיסיע אותנו חזרה לישיבה, נעמדנו ביראת כבוד וחתמנו על פ"נ כללי בו נכתב כי כל החתומים מטה מתחייבים לעשות מידי יום לפחות פעולה אחת במחשבה או דיבור או מעשה, שמשמעה יציאה מה'גלות פנימי בעבודת השם', ובנוסף להוסיף בבשורת הגאולה באופן פנימי בפרויקט ארצי שיצא אי"ה לאור ע"י הישיבה בזמן הקרוב. 

מחיאות הכפיים הרמות באוטובוס שהנחית אותנו חזרה ברח' מקדונלד 5 בנתניה (נראה לי שלא היינו פה לפחות חודשיים..) הרקיעו שחקים ו'הסגירו' היטב את תחושות הכרת הטוב הפנימית של כולנו כלפי הרב אורנשטיין שי', שארגן את המסע הבלתי שיגרתי והמקורי הזה, על כל צדדיו הגשמיים והרוחניים. אי אפשר היה לעשות זאת טוב יותר.  ואיך אפשר בלי יישר כוח עצום  למדריך החביב מענדי שי' סטזגובסקי, שאי אפשר היה לדמיין את המסע בלעדיו. הרוגע והשלווה שלו השפיעו על כולנו. ולסיום תודה גדולה לרב וולפא שהצטרפותו למסע הוסיפה נופך רציני  על כל האווירה. ועוד מילת תודה לסיום, לתמימים. הכי טוב בשם אומרם (הרב אורנשטיין, באוטובוס לכיוון נתניה): "נהניתי מכל רגע אתכם. היה לי פשוט כיף אתכם. הייתם נהדרים..".