זה קרה לפני כמה שנים. ישבתי באולם בית-מלון בקראקוב, ופתאום ניגשה אליי אישה מקומית, מבוגרת. היא נראתה מתוחה ונרגשת. "מחזותך נראה כי אתה רב יהודי", אמרה ומיד הוסיפה, "אני זקוקה לעצה".
"בבקשה", אמרתי.
התיישבה האישה מולי והחלה לספר:
"כשפרצה מלחמת-העולם השנייה הייתי ילדה. הוריי, שרצו להצילני, הפקידו אותי בידי משפחת מכרים נוצרים מהעיר. חיי נעשו קשים. את הוריי לא שבתי לראות עוד ובמשפחה המאמצת הייתי נטע זר. בני-הבית ניצלו אותי כל הזמן עד כדי השפלה.
"יום אחד גמלה בליבי החלטה לעזוב את הבית. באישון לילה קמתי ממיטתי, יצאתי מהבית ונמלטתי כל עוד רוחי בי. בחוץ שררה עלטה גמורה וגשם עז הרטיב אותי עד לשד עצמותיי. הלכתי והלכתי בלי להביט לאחור. עם שחר הגעתי לכפר שבו איש לא הכירני. הסתרתי את מוצאי היהודי ובדיתי סיפור על הנסיבות שהביאוני לשם.
"עד מהרה השתלבתי בחיי הכפר. מצאתי לי מקום מקלט והתחלתי לעבוד בעבודות המשק. במרוצת הזמן מצאה חן בעיניי דרך חייהם של הכפריים. אהבתי את עבודות המשק ושמחת חיי החלה לשוב אליי. בה-בעת התעמעם והלך זכר משפחתי.
"חלפו כמה שנים. נישאתי לאחד מבני הכפר, צעיר פולני שתמיד סייע לי בעבודות המשק ועמד לצידי בכל בעיה. חיי עם הפולני היו טובים ויפים ונולדו לנו שלושה ילדים. הייתי מאושרת בחלקי. בינתיים גדלו הילדים והקימו בתים משלהם.
"לפני זמן-מה התגלתה בגופי מחלה ממארת. הרופא העריך שנותרו לי רק כמה חודשים לחיות והתחלתי להכין עצמי לפרידה מהעולם.
"והנה, לפני כמה ימים באה אליי אמי בחלום, בוכה ומתחננת: 'אנא בתי, רוב חייך חיית כגויה לכל דבר, בלי חג ומועד, ללא שבת וללא כשרות. אני מתחננת לפנייך, כי לכל הפחות תמותי כיהודייה. אנא הבטיחי לי שלאחר מותך יקברו אותך בקבר ישראל'.
"ועתה, רב יהודי, השא לי עצה מה לעשות. כיצד אוכל לפגוע בבעלי המסור ובילדיי, כשיתברר להם שכל השנים הסתרתי מהם את היותי יהודייה. הלוא אני מבקשת לסיים את חיי בנועם ובשלווה ולא מתוך כעס ומריבה עם האנשים הקרובים לי ביותר".
סיימה האישה את דבריה ואנחה כבדה פרצה מליבה. הרהרתי בסיפורה העצוב כמה רגעים. "האם יש לך חברה טובה?", שאלתי.
"כן", ענתה.
"אם כן, העלי את סיפורך על הכתב וגם את בקשתך להיטמן בבית-קברות יהודי. הפקידי את המכתב בידי חברתך הטובה ובקשי ממנה למוסרו לבעלך רק לאחר מותך. אני סבור שגם הוא ירצה לכבד את בקשתך האחרונה".
הודתה לי האישה בחום ופנתה לדרכה.
חלפו כמה שנים ושוב הזדמנתי לפולין. הפעם התאכסנתי בוורשה הבירה. יום אחד שכרתי מונית שתסיע אותי לעיר ביאלה. נהג המונית עשה עליי רושם של אדם הגון ואדיב. יצאנו לדרך. כשחלפנו על-פני בתיה של ורשה הרהרתי בחיים היהודיים שתססו בה לפני קצת יותר מיובל שנים. חשבתי על בתי-הכנסת ובתי-המדרש, על האדמו"רים והחסידים, על ילדי-חמד מסולסלי פאות ועל קול התורה שבקע ועלה מן הסמטאות.
הנהג החליט להפר את השתיקה. "אתה יודע?", אמר, "יש לי סיפור מעניין לספר לך", והחל לספר:
"לפני כמה שנים מתה אמי ממחלה קשה. בעודנו מעכלים את הבשורה ומתכוננים להלווייתה, נקשה אחת השכנות על דלת הבית. בעיניים דומעות הושיטה לאבי מכתב. 'אשתך הפקידה אותו בידי וביקשה שאמסור לך אותו מיד לאחר מותה', אמרה.
"במכתבה התוודתה אמנו שהסתירה מאיתנו את זהותה היהודית. היינו בהלם. פני אבי החווירו כסיד ועיניו בהו בחלל. כעבור רגע פרץ בבכי נסער. לבסוף פנה אלינו ואמר: 'כעת נסדר לאימא הלוויה רגילה ונקבור אותה בבית-הקברות הרגיל, כדי שאיש מהשכנים לא יפתח פה. אולם בעוד זמן-מה נאמר לכולם שברצוננו להעביר את אימא לעיר טיטשין, כדי לקבור אותה ליד הוריה. כך נוכל לקיים את בקשתה להיקבר בבית-קברות יהודי'.
קולו של נהג המונית נשנק לרגע. הוא היה נרגש מאוד. למען האמת, גם אני התרגשתי מאוד. אך אז התברר לי כי לסיפור יש המשך.
"לפני כמה חודשים", המשיך הנהג, "לקה אבי בהתקף-לב. כולנו חשנו שימיו ספורים. ערב אחד קרא לי, לאחי הבכור ולאחותי. 'זוכרים אתם את המכתב שהותירה אחריה אמא?', שאל-אמר. 'ובכן, דעו לכם כי גם אני יהודי. ממש כמו אמכם, נאלצתי גם אני לברוח בזמן המלחמה ולהסתיר את יהדותי, כדי להציל את נפשי. אני מבקש מכם שלאחר מותי תקברוני ליד אמא בבית-הקברות היהודי בטיטשין'".
לא ידעתי את נפשי. ליתר ביטחון שאלתיו לשם אימו. אכן זו הייתה האישה שפגשתי בקראקוב. שמרתי את הסוד לעצמי ולא סיפרתי לו על חלקי בסיפור.
אחר-כך התכנס הנהג בתוך עצמו והשקט שב לשרות במונית. הוא חשב על מה שחשב, ואני חשבתי על התלאות שפקדו את עמנו ועל הניצוץ היהודי שבכל-זאת לא כבה.
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
