הכוח לגאולה ניתן מיד עם הבריאה, כפי שחז"ל אומרים (בראשית-רבה פרשה ב,ד) על הפסוק "ורוח אלוקים מרחפת על-פני המים" – "זה רוחו של מלך המשיח". אולם הכוח הזה לא התממש בבריאה עצמה, והמשימה הזאת הוטלה על האדם, שדווקא הוא נדרש להכין את העולם לקליטת אור הגאולה. למה הקב"ה לא ברא מלכתחילה עולם של גאולה?
אלא שרצונו של הקב"ה הוא במה שנראה כסתירה פנימית: הקב"ה רוצה שזה יהיה עולם גשמי וחומרי, שמרגיש את עצמו מציאות עצמאית, ובה בשעה יאיר בו האור האלוקי העליון ביותר. זו משמעות המאמר "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – עליו להיות עולם תחתון, ובה-בעת לשמש 'דירה' לו יתברך.
לכן המשימה הזאת הוטלה על האדם, שאף בו יש ניגודים שלכאורה אינם יכולים להתיישב. בזה כוחו וייחודו של האדם, שעליו נאמר "הן האדם היה כאחד ממנו".
מורכבות האדם
כל הברואים נבראו בבת-אחת מהמאמר האלוקי. כאשר הקב"ה אמר: "ישרצו המים שרץ נפש חיה" – נבראו מיד כל חיות המים, גופן ונפשן כאחד; וכך גם בבריאת העופות וחיות היבשה. אבל בבריאת האדם בולטת ההבחנה הברורה בין הגוף לנפש. תחילה נעשה הגוף: "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה" – כגולם נטול חיות, ורק אחר-כך נפח בו נשמה.
בולטים כאן שני קצוות מנוגדים: גוף האדם נברא מהדבר הנחות ביותר שבבריאה – עפר דומם, ואילו נשמתו באה על-ידי פעולה מיוחדת של הקב"ה – "ויפח באפיו נשמת חיים". על זה הזוהר אומר: "מאן דנפח, מתוכיהּ נפח" (=הביטוי 'נפח' מכוּון לדבר שבא עמוק מבפנים). כלומר, הנשמה באה ממדרגה עליונה ביותר, "מתוכיותו ומפנימיותו" של הקב"ה כביכול.
פער זה בין גוף האדם לבין נפשו משקף את שני הקצוות המנוגדים שבאישיותו. מצד גופו יש לו נטיות מהשפָלות שבבריאה, עד לדרגת עפר ממש. כשאדם הולך אחר נטיות גופו, הוא עלול להידרדר למטה הרבה מדרגת חיה טורפת, ולהגיע לתהומות של אכזריות ומידות רעות שאפילו אצל בעל-חיים אי-אפשר למצוא כמותן. כנגד זאת יש בו נשמה רוחנית נאצלת ביותר, שבמהותה העצמית היא מעל כל הבריאה וגדריה, ועל-ידה האדם יכול להגיע לרמות מופלאות של רוחניות וטוב.
לרומם מלמטה
החיבור בין גוף האדם לבין נפשו הוא פלא תמידי, שרק הקב"ה יכול לחוללו. אך בחיבור זה ניתן לאדם הכוח להשליט את הנפש על הגוף, ולכוון את התנהגותו של הגוף השפל והנחות על-פי דרכה של הנשמה. תכלית חיי האדם היא שאף הוא, בהתנהגותו ובאורח-חייו, יחבר 'מעלה' ו'מטה' – יחדיר את הקדושה העליונה ביותר בתוך המציאות הנחותה ביותר.
לכן היה גוף האדם צריך להיעשות מן העפר דווקא, מהדבר הנחות ביותר. הואיל וייעוד-חייו של האדם הוא לרומם את העולם ולהחדיר בו קדושה, צריך היה שגם בו-עצמו יבואו לידי ביטוי כל חלקיו של העולם. אילו היה האדם נברא מחלקיו הנעלים יותר של העולם, לא היה יכול להרים את חלקיו התחתונים. לכן נברא גופו מעפר הארץ, מהרובד הנמוך ביותר של הבריאה, כדי שבהתרוממותו ירים גם את העולם מלמטה.
נמצא אפוא שנחיתות גופו של האדם היא ממעלותיו דווקא, שעל-ידי כך יוכל לרומם אף את דרגת ה'דומם' לקדושה. כשיהודי אוכל לשם שמים ומשתמש בגופו לעבודת ה' – הוא מעלה לקדושה לא רק את עצמו, אלא את העולם כולו, מחלקיו הנמוכים ביותר ועד הדרגות הגבוהות ביותר, ובכך הוא מכשיר את העולם כולו לקבלת אור הגאולה (ראה תורה-אור בראשית ג,ד. תורת-חיים בראשית).
התוכן באדיבות:
צעירי אגודת חב"ד
© כל הזכויות שמורות
