ביום חמישי הקרוב נציין את עשרה בטבת, המייצג את ראשית המצור שהביא לידי חורבן בית-המקדש והגלוּת הקשה של העם היהודי. בנקודה הזאת התחיל מסע סבל וייסורים שנמשך כאלפיים וחמש-מאות שנה – חורבן הבית הראשון והשני, גלות עם-ישראל מארצו, גזֵרות שמד, רדיפות ופוגרומים, ועד לשואה האיומה של יהדות אירופה אך לפני כשבעים שנים.
למעשה אפשר למתוח את נקודת ההתחלה לתקופה קדומה עוד יותר, שעליה מספרת פרשת השבוע – ירידת בני-ישראל למצרים. כאן מתחילה פרשת סבלו של העם היהודי, ומכאן והלאה יהיו קורותיו שזורות בגלויות ובייסורים. והשאלה הגדולה היא, סבל זה – לשם מה?
דרכי הבורא
רבים מנסים למצוא תשובות לשאלת השואה. איך אפשר להסביר שואה איומה כזאת, שישה מיליון יהודים, עמו ונחלתו של הקב"ה, מובלים למשרפות כצאן לטבח? איך אפשר להבין את גורלם של מיליון ילדים, תינוקות של בית-רבן, שנרצחו באכזריות במיתות משונות ונוראות?
אבל האמת היא שהשואה אינה אלא חוליה נוראה אחת בשרשרת סבלו של העם היהודי לאורך כל ההיסטוריה. יהודים עונו ונהרגו באכזריות ובלי שום טעם והיגיון מימי גלות מצרים ועד ימינו. לא רק את נוראות השואה איננו מבינים, אלא גם את מעשי הרצח והחבלה שפקדו אותנו כאן, בארץ הזאת, מימי הפדאיונים, דרך ילדי מעלות ואביבים, ועד פיצוצי האוטובוסים ורצח אכזרי של פעוטות במיטתם החמה.
הניסיון לתת תשובות לשאלות האלה חסר טעם. אין בכוחנו להבין את תכלית סבלו של העם היהודי, מפני שדרכי הבורא הן למעלה מהשגתנו. זו בדיוק הנקודה שבה אנו נדרשים להכנעת הראש מתוך ענווה מול בורא העולם ומנהיגו.
בהפטרת התענית אנו קוראים את הפסוקים: "כי לא מחשבותיי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכיי… כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם". זו ההתייחסות הנאותה לסוגיית הסבל והצרות – הכרה עמוקה בחוסר יכולתנו להבין את דרכי הבורא ואת מחשבותיו.
הגאולה תביא תשובה
יתרה מזו, הקב"ה עצמו רוצה שלא נבין זאת. הוא רוצה שהגלות, על סבלותיה וצרותיה, תהיה בלתי-מובנת בעליל. היא צריכה לעורר בנו זעקה גדולה, תפילה ותחנונים. על-כן עשה הקב"ה את הגלות בדרך כזאת שבאמת אין ביכולת אנוש להבינה.
ואף-על-פי-כן מאמינים אנו אמונה שלמה כי יש תכלית לסבל הנורא. בבוא הגאולה יתברר שדווקא צרות הגלות וייסוריה הצמיחו את הטוב הנפלא והנאצל של ימות המשיח. כיום הדבר נשגב מבינתנו, ועם זה מאמינים אנו כי אורה של הגאולה יהיה בו משום מתן פיצוי גדול כל-כך, לכל יחיד שסבל ולכלל עם-ישראל, עד שתתקיים הנבואה: "אודך ה' כי אנפת בי" – עם-ישראל יודה לקב"ה על שכעס עלינו וייסר אותנו. זו אמונתנו וזו נחמתנו.
הכותב הוא דובר חב"ד ועורך "שיחת השבוע".
